לפעמים הציפייה מקבלת מענה דווקא באי הגשמתה, דווקא ביכולת הפנימית לסקור את הדבר מרום ההר בלי לרדת אליו בפועל.
משה רבנו רק מסיים לקרוא את שירת האזינו באזני בני ישראל, ובפסוקי הפרק האחרונים החותמים את פרשת השבוע מצווה אותו הקב"ה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו... ומת בהר אשר אתה עלה שמה... כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל"
והאמת היא, שכשקוראים את הפסוקים קשה להחליט אם משה כבר השלים עם העונש להישאר במדבר או לא. מי שבפתיחת החומש עוד התחנן אל בוראו לביטול רוע הגזרה ולמתן רשות להכנס לארץ הטובה אשר בעבר הירדן, מקבל בהכנעה את הציווי לעמוד מנגד ולראות בעיניו בלבד.
באחד משיריה המפורסמים ביותר, בחרה המשוררת רחל בהשראת סיפורו של משה להשתמש בהר נבו כסמל לתיאור והמחשת העמידה מנגד לחלום נכסף בלי יכולת לממשו:
מִנֶּגֶד / רחל בלובשטיין
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
מעבר למטען המיתולוגי שהעניקה רחל להר נבו כאובייקט שימשיך להיות מזוהה עם שירתה ולרפרר לשיר הזה במרחבי השירה העברית, היא גם בחרה לספק פרשנות מסויימת לפרק הכמעט אחרון בסיפור חייו של משה רבנו. "נבו" מבחינתה הוא ההר של עצב הציפייה הלא ממומשת. הוא הנצחת הגזרה של אי הכניסה לארץ. ה"מנגד" של הפסוק הופך אצלה כמעט לקריאה מתגרה: הנה לך, בוא תראה ותקנא, אתה דווקא לא.
האם ככה עולה משה אל הר נבו?
בפרשה הבאה, בפסוקי התורה האחרונים, נקרא על מימוש הציווי לעלות להר נבו. התורה מתארת את מכלול המקומות שראה משה, וחותמת בכך שלאחר מכן הוא גם מת שם. את רגעיו האחרונים של משה על ההר בוחרת התורה להשאיר מכוסים מאיתנו- איננו יודעים מה חווה על הר נבו. המדרש מיטיב להבחין בכך שהתורה גם מסתירה את מקום קבורתו של משה, את אקורד הסיום כולו שחותם את הר נבו שלו. איננו יודעים היכן נקבר, ואף מי שניסה למצוא את קברו לא הצליח בכך.
ואולי, משה מת בהר נבו "על פי ה' " בנשיקה מן העולם הזה אל העולם הבא, בהשלמה. העמידה בהר נבו עלולה להיות שברו של החלום, צליל הגזרה הצורמני שרחל המשוררת שומעת פעם אחר פעם לאורך חייה, אבל היא גם עשויה להיות השלמה עמוקה עם הנהגת ה' בעולם.
זו עמדה נפשית רבת עוצמה בחיים, לעמוד בהר נבו מנגד לחלום כלשהו
ובאמת, היא מסוגלת להוליד באדם את החידלון הכי גדול, להעצים את התחושה שהדבר התפספס. הנה- לא רק שלא הגעתי, אני גם חווה לפרטי פרטים את מה שהיה יכול להיות ואיננו. פרוש כפיים ושמה אין בא; הצמצום חונק ומגביל את תחושת המימוש. ובפרספקטיבה אחרת, הר נבו מייתר לנו את הביקור הפיזי. לפעמים הציפייה מקבלת מענה דווקא באי הגשמתה, דווקא ביכולת הפנימית לסקור את הדבר מרום ההר בלי לרדת אליו בפועל. בפרספקטיבה שכזו, הצמצום הוא הדרך היחידה למצות את תחושת המימוש עד תומה.
שבת שלום!
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
לפעמים הציפייה מקבלת מענה דווקא באי הגשמתה, דווקא ביכולת הפנימית לסקור את הדבר מרום ההר בלי לרדת אליו בפועל.
משה רבנו רק מסיים לקרוא את שירת האזינו באזני בני ישראל, ובפסוקי הפרק האחרונים החותמים את פרשת השבוע מצווה אותו הקב"ה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו... ומת בהר אשר אתה עלה שמה... כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל"
והאמת היא, שכשקוראים את הפסוקים קשה להחליט אם משה כבר השלים עם העונש להישאר במדבר או לא. מי שבפתיחת החומש עוד התחנן אל בוראו לביטול רוע הגזרה ולמתן רשות להכנס לארץ הטובה אשר בעבר הירדן, מקבל בהכנעה את הציווי לעמוד מנגד ולראות בעיניו בלבד.
באחד משיריה המפורסמים ביותר, בחרה המשוררת רחל בהשראת סיפורו של משה להשתמש בהר נבו כסמל לתיאור והמחשת העמידה מנגד לחלום נכסף בלי יכולת לממשו:
מִנֶּגֶד / רחל בלובשטיין
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
מעבר למטען המיתולוגי שהעניקה רחל להר נבו כאובייקט שימשיך להיות מזוהה עם שירתה ולרפרר לשיר הזה במרחבי השירה העברית, היא גם בחרה לספק פרשנות מסויימת לפרק הכמעט אחרון בסיפור חייו של משה רבנו. "נבו" מבחינתה הוא ההר של עצב הציפייה הלא ממומשת. הוא הנצחת הגזרה של אי הכניסה לארץ. ה"מנגד" של הפסוק הופך אצלה כמעט לקריאה מתגרה: הנה לך, בוא תראה ותקנא, אתה דווקא לא.
האם ככה עולה משה אל הר נבו?
בפרשה הבאה, בפסוקי התורה האחרונים, נקרא על מימוש הציווי לעלות להר נבו. התורה מתארת את מכלול המקומות שראה משה, וחותמת בכך שלאחר מכן הוא גם מת שם. את רגעיו האחרונים של משה על ההר בוחרת התורה להשאיר מכוסים מאיתנו- איננו יודעים מה חווה על הר נבו. המדרש מיטיב להבחין בכך שהתורה גם מסתירה את מקום קבורתו של משה, את אקורד הסיום כולו שחותם את הר נבו שלו. איננו יודעים היכן נקבר, ואף מי שניסה למצוא את קברו לא הצליח בכך.
ואולי, משה מת בהר נבו "על פי ה' " בנשיקה מן העולם הזה אל העולם הבא, בהשלמה. העמידה בהר נבו עלולה להיות שברו של החלום, צליל הגזרה הצורמני שרחל המשוררת שומעת פעם אחר פעם לאורך חייה, אבל היא גם עשויה להיות השלמה עמוקה עם הנהגת ה' בעולם.
זו עמדה נפשית רבת עוצמה בחיים, לעמוד בהר נבו מנגד לחלום כלשהו
ובאמת, היא מסוגלת להוליד באדם את החידלון הכי גדול, להעצים את התחושה שהדבר התפספס. הנה- לא רק שלא הגעתי, אני גם חווה לפרטי פרטים את מה שהיה יכול להיות ואיננו. פרוש כפיים ושמה אין בא; הצמצום חונק ומגביל את תחושת המימוש. ובפרספקטיבה אחרת, הר נבו מייתר לנו את הביקור הפיזי. לפעמים הציפייה מקבלת מענה דווקא באי הגשמתה, דווקא ביכולת הפנימית לסקור את הדבר מרום ההר בלי לרדת אליו בפועל. בפרספקטיבה שכזו, הצמצום הוא הדרך היחידה למצות את תחושת המימוש עד תומה.
שבת שלום!
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
