פרשת שופטים היא סמל עקרוני לאלמנט החוק והמשפט של ההלכה. פרשיות הפתיחה פותחות לנו צוהר אל מערכת המשפט ההלכתית-יהודית במציאות אלטרנטיבית, ולא פחות מכך, אל אופיו המשפטי-משהו של המצוות.
"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין"
כך קבע חוק יסוד: השפיטה. ומה לגבי השופטים והשוטרים שמצווה התורה להעמיד בכל שעריך? מרותו של הדין מגדירה גם את סמכותם?
פרשת שופטים היא סמל עקרוני לאלמנט החוק והמשפט של ההלכה. פרשיות הפתיחה פותחות לנו צוהר אל מערכת המשפט ההלכתית-יהודית במציאות אלטרנטיבית, ולא פחות מכך, אל אופיו המשפטי-משהו של המצוות. מערכות ההכרעה, האכיפה וכינון הצדק המשפטי-הלכתי משקפות עד כמה ההלכה היא מערכת חוק לכל דבר, על כל המשתמע מכך.
כמובן, עצם העובדה שההלכה היא מערכת חוק היא לא כזה חידוש גדול. למען האמת, זה חלק מובנה מהגדרתה כ"הלכה". בניגוד לשאר מישורי היהדות, הפונים אל החוויה והרגש, אל התקווה או אל האינטלקט, ההלכה פונה בהגדרתה אל עולם המעשה ומתנסחת בשפה חוקתית מחייבת. הן מבחינה צורנית, הן מבחינה מהותית. אז למה חשוב כל כך לשים שוב את האצבע על ההגדרה המשפטית של חוקי ההלכה? ובכן, הגדרת המצוות האלוקית כחוקים שפיטים ואכיפים מעלה לדיון שלל סוגיות בפילוסופיה ואתיקה של עולם החוק.
הרי לחוקים יש מכניזם. ברמה הכי פשוטה. יש להם הגיון פנימי צורני הכרחי. לא ניתן לנסח הוראות מחייבות מבלי להידרש לשלל סוגיות באתיקה משפטית. אמרת חוק ומשפט? אמרת סדר מחייב. מערכות המשפט בתקופות ובתרבויות שונות נתנו מענה מגוון ועמוק לשלל בירורים חוקתיים ומטא-משפטיים. מה קורה למשל כאשר עקרון החוק מתנגש עם עקרון הצדק? או נניח: האם, מתי ולמי יש סמכות לחרוג מהחוק? האם נציגי החוק יכולים לאכוף ולפרשן אותו באופן אקטיבי, או שלא הכל שפיט? ולפני הכל- האם יסוד תוקף חיוב החוק הוא הסכמי או אבסולוטי?
ועל גבי כל אלו- האם אנחנו מצפים למצוא את משפטי התורה שונים מבחינה מהותית באופיים החוקתי? או שהמכניזם המשפטי לא פוסח עליהם?
טבעי לחשוב שחוקי התורה נעלים מהמגבלות החוקתיות הפשוטות שכרוכות במכניזם הפילוסופי של המשפט. ובאמת, ברבדים פנימיים ורוחניים הם ודאי מובדלים אלף אלפי הבדלות מן חוקי החול. אולם, האם הדברים נכונים גם ביחס לאופיים החוקתי של המצוות? האם הקודקס ההלכתי שונה באופיו ממערכות חוק רגילות ופטור מהסטנדרטים שלהן?
מעניין לבחון את הדברים דרך אחד האפיקים הפילוסופיים-הלכתיים של עולם המשפט התורני.
בפרק ל"ד בחלק השלישי של מורה נבוכים, הרמב"ם טוען שהתורה והמצוות נכונים וטובים לאדם "על דרך הרוב". המצוות נועדו להיטיב עם האדם ולהדריך אותו אל דרך הישר, אלא שלא תמיד הדברים נכונים ביחס לכל פרט ופרט. יושרת התורה וחוקיה ודאי נכונים ביחס לכלל עם ישראל, אבל יחידים חריגים, בשלל הקשרים, עשויים למצוא שהחוק מחייב אותם מבלי להיות תקף לגביהם באותו מובן מהותי בו הוא תקף עבור כולם.
מה עומד מאחורי ההכללה הזו? כוללניות החוק היא יסוד חשוב בהגדרתו. חלק מעוצמתו של חוק היא היותו כוללני ובלתי מחלק. הפער בין עקרון החוק ושמירתו המוחלטת לבין עקרון הצדק והמוסר המתאימים ליחיד הוא סוגייה אינסופית, אחת מני רבות שמתחייבת מהבחירה לנהל את המציאות בהנהגה של חוק ולא רק על בסיס רצון בלתי מחייב.
ולכאורה, השלכה חשובה ביותר, נראה שהרמב"ם מציע להחיל את עקרון החוק גם לגבי חוקי התורה. פרשני הרמב"ם בני זמננו כבר עמדו על כך שהרמב"ם מודע לקיומה האפשרי של הסתירה בין עקרון החוק ובין עקרון הצדק, ונחלקו בשאלה מהי עמדתו העמוקה ביחס לדילמה אתית זו. פרופסור שלום רוזנברג כתב שבהסתמך על מקומות אחרים ניתן לומר שהרמב"ם משאיר לשופטים את הפתח להעדיף את עקרון הצדק על פני עקרון החוק במקרים פרטיים הדורשים זאת. פרופסור אליעזר שמשון רוזנטל, לעומתו, סבר שהרמב"ם לא מותיר פתח שכזה ומכריע הכרעה גורפת לטובת עקרון החוק ושלמותו, בניגוד להצעתו של אריסטו בסוגייה זו למשל.
גם מבלי להכריע בסוגייה זו, אפשר לשים לב לעומק הבירור הנובע רק מעצם העובדה ה"טכנית" שהציווי האלוקי לובש בעולמנו צורה של חוק. מרגע שגזרה התורה שהמעשה הדתי יעוגן בחוק ולא יתבסס על רצון טוב בלבד [בחירה בעלת יתרונות עצומים אפשריים לכשעצמה], היא אפיינה את החובה הדתית באופי עוצמתי אך גם מוגדר ומחייב.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
פרשת שופטים היא סמל עקרוני לאלמנט החוק והמשפט של ההלכה. פרשיות הפתיחה פותחות לנו צוהר אל מערכת המשפט ההלכתית-יהודית במציאות אלטרנטיבית, ולא פחות מכך, אל אופיו המשפטי-משהו של המצוות.
"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין"
כך קבע חוק יסוד: השפיטה. ומה לגבי השופטים והשוטרים שמצווה התורה להעמיד בכל שעריך? מרותו של הדין מגדירה גם את סמכותם?
פרשת שופטים היא סמל עקרוני לאלמנט החוק והמשפט של ההלכה. פרשיות הפתיחה פותחות לנו צוהר אל מערכת המשפט ההלכתית-יהודית במציאות אלטרנטיבית, ולא פחות מכך, אל אופיו המשפטי-משהו של המצוות. מערכות ההכרעה, האכיפה וכינון הצדק המשפטי-הלכתי משקפות עד כמה ההלכה היא מערכת חוק לכל דבר, על כל המשתמע מכך.
כמובן, עצם העובדה שההלכה היא מערכת חוק היא לא כזה חידוש גדול. למען האמת, זה חלק מובנה מהגדרתה כ"הלכה". בניגוד לשאר מישורי היהדות, הפונים אל החוויה והרגש, אל התקווה או אל האינטלקט, ההלכה פונה בהגדרתה אל עולם המעשה ומתנסחת בשפה חוקתית מחייבת. הן מבחינה צורנית, הן מבחינה מהותית. אז למה חשוב כל כך לשים שוב את האצבע על ההגדרה המשפטית של חוקי ההלכה? ובכן, הגדרת המצוות האלוקית כחוקים שפיטים ואכיפים מעלה לדיון שלל סוגיות בפילוסופיה ואתיקה של עולם החוק.
הרי לחוקים יש מכניזם. ברמה הכי פשוטה. יש להם הגיון פנימי צורני הכרחי. לא ניתן לנסח הוראות מחייבות מבלי להידרש לשלל סוגיות באתיקה משפטית. אמרת חוק ומשפט? אמרת סדר מחייב. מערכות המשפט בתקופות ובתרבויות שונות נתנו מענה מגוון ועמוק לשלל בירורים חוקתיים ומטא-משפטיים. מה קורה למשל כאשר עקרון החוק מתנגש עם עקרון הצדק? או נניח: האם, מתי ולמי יש סמכות לחרוג מהחוק? האם נציגי החוק יכולים לאכוף ולפרשן אותו באופן אקטיבי, או שלא הכל שפיט? ולפני הכל- האם יסוד תוקף חיוב החוק הוא הסכמי או אבסולוטי?
ועל גבי כל אלו- האם אנחנו מצפים למצוא את משפטי התורה שונים מבחינה מהותית באופיים החוקתי? או שהמכניזם המשפטי לא פוסח עליהם?
טבעי לחשוב שחוקי התורה נעלים מהמגבלות החוקתיות הפשוטות שכרוכות במכניזם הפילוסופי של המשפט. ובאמת, ברבדים פנימיים ורוחניים הם ודאי מובדלים אלף אלפי הבדלות מן חוקי החול. אולם, האם הדברים נכונים גם ביחס לאופיים החוקתי של המצוות? האם הקודקס ההלכתי שונה באופיו ממערכות חוק רגילות ופטור מהסטנדרטים שלהן?
מעניין לבחון את הדברים דרך אחד האפיקים הפילוסופיים-הלכתיים של עולם המשפט התורני.
בפרק ל"ד בחלק השלישי של מורה נבוכים, הרמב"ם טוען שהתורה והמצוות נכונים וטובים לאדם "על דרך הרוב". המצוות נועדו להיטיב עם האדם ולהדריך אותו אל דרך הישר, אלא שלא תמיד הדברים נכונים ביחס לכל פרט ופרט. יושרת התורה וחוקיה ודאי נכונים ביחס לכלל עם ישראל, אבל יחידים חריגים, בשלל הקשרים, עשויים למצוא שהחוק מחייב אותם מבלי להיות תקף לגביהם באותו מובן מהותי בו הוא תקף עבור כולם.
מה עומד מאחורי ההכללה הזו? כוללניות החוק היא יסוד חשוב בהגדרתו. חלק מעוצמתו של חוק היא היותו כוללני ובלתי מחלק. הפער בין עקרון החוק ושמירתו המוחלטת לבין עקרון הצדק והמוסר המתאימים ליחיד הוא סוגייה אינסופית, אחת מני רבות שמתחייבת מהבחירה לנהל את המציאות בהנהגה של חוק ולא רק על בסיס רצון בלתי מחייב.
ולכאורה, השלכה חשובה ביותר, נראה שהרמב"ם מציע להחיל את עקרון החוק גם לגבי חוקי התורה. פרשני הרמב"ם בני זמננו כבר עמדו על כך שהרמב"ם מודע לקיומה האפשרי של הסתירה בין עקרון החוק ובין עקרון הצדק, ונחלקו בשאלה מהי עמדתו העמוקה ביחס לדילמה אתית זו. פרופסור שלום רוזנברג כתב שבהסתמך על מקומות אחרים ניתן לומר שהרמב"ם משאיר לשופטים את הפתח להעדיף את עקרון הצדק על פני עקרון החוק במקרים פרטיים הדורשים זאת. פרופסור אליעזר שמשון רוזנטל, לעומתו, סבר שהרמב"ם לא מותיר פתח שכזה ומכריע הכרעה גורפת לטובת עקרון החוק ושלמותו, בניגוד להצעתו של אריסטו בסוגייה זו למשל.
גם מבלי להכריע בסוגייה זו, אפשר לשים לב לעומק הבירור הנובע רק מעצם העובדה ה"טכנית" שהציווי האלוקי לובש בעולמנו צורה של חוק. מרגע שגזרה התורה שהמעשה הדתי יעוגן בחוק ולא יתבסס על רצון טוב בלבד [בחירה בעלת יתרונות עצומים אפשריים לכשעצמה], היא אפיינה את החובה הדתית באופי עוצמתי אך גם מוגדר ומחייב.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
