"להכיר" טובה זה לתת לטובה אישור מחדש אצלי, בעולם שלי. לתת לה הכרה.
בשלושת המכות הראשונות שאנחנו פוגשים בפרשת וארא [דם, צפרדע וכינים] הציווי של הקב"ה על הוצאת המכה לפועל, מיועד אל אהרון ולא למשה. ידועים דברי רש"י המתבסס על המדרש, שהסיבה לכך שאהרון הוא המצווה ולא משה היא העובדה שהיאור והעפר הגנו על משה בעבר, הן כשהושלך לתוכו בתיבה בינקותו והן כשהכה את המצרי וטמן אותו בעפר הארץ. כאות של הכרת הטוב, משה לא מכה את היאור ואת עפר הארץ בעצמו.
למען האמת, מפתיע לחשוב שהקב"ה מצפה ממשה להכיר טובה כלפי דברים כמו יאור ועפר הארץ. היאור ועפר הארץ לא היו אקטיבים ולא פעלו בעצמם להגן על משה. הרי יוכבד אמו של משה [במקרה של היאור] ומשה עצמו [במקרה של עפר הארץ] הם היזמים הפעילים שעבורם אפשר לזקוף את זכות ההצלה. הם לא משהו ש"זקוק" להכרת הטוב, מהסיבה הפשוטה שהם טבע דומם. מושגים של "טוב" בכלל לא מתייחסים אליהם. נוסף על כך, משה הרי לא באמת מכה את היאור או את העפר עצמם. מכות מצרים אולי הסתייעו ביאור ובעפר הארץ, אבל המושא שלהן הוא המצרים עצמם, בני האדם. באיזה אופן מובעת כאן הכרת הטוב?
כנראה שההדרכה האלוקית למשה להכיר טובה ליאור ולעפר הארץ היא לא ביטוי אמיתי מתחשבן לתמורה שמגיעה להם, אלא מעין מסר חינוכי הכרתי למשה רבנו עצמו. עשו לך טובה – דע את משמעותה. הכרת הטוב הזו לא נועדה בפשטות לתגמל ולצ'פר את מי שהיטיב איתו אלא לעורר אצל משה רבנו עצמו את ההכרה על הטוב שקיבל.
נדמה שלאור הבחנה זו ניתן להבין גם את הסיבה לכך שהביטוי הוא "להכיר" טובה ולא "להחזיר" טובה. להחזיר טובה זה ביטוי המתייחס לתנועה נפשית שונה. אנחנו "מחזירים" טובה לאנשים שעזרו לנו וזקוקים חזרה לטובה שלנו מצד עצמם. החזרת טובה היא מידה טובה ומבורכת, אבל לא את זה הקב"ה בא ללמד את משה ואותנו במכות מצרים. "להכיר" טובה זה לתת לטובה אישור מחדש אצלי, בעולם שלי. לתת לה הכרה.
אפשר באופן פשוט לחשוב על שני מסומנים של הפועל "להכיר": להכיר כמו לתת תוקף רשמי [כמו שמדינות מכירות בגופים או בישויות שונות], ולהכיר כמו לדעת מקרוב [כמו היכרות בין אנשים]. כמובן ששני ההיבטים קרובים זה לזה ביסודם, אך עם זאת ניתן לאבחן באמצעותם מקרים שונים במציאות. אנחנו יכולים למצוא דוגמאות מובהקות למשמעויות שונות אלו של המונח היכרות, ואם נרצה אפילו דוגמאות כאלו שהזיקה ביניהם נדרשה כבר כבעלת משמעות. חז"ל כבר עמדו על יסוד ה"מידה כנגד מידה" סביב ה"הכרות" השונות בסיפור יוסף והאחים שנקטע באמצעו בסיפור על יהודה ותמר. כשהאחים יורדים למצרים ופוגשים לראשונה את יוסף כשליט הארץ הם לא מכירים אותו והוא כן מכיר אותם. ההיכרות המדוברת שם היא היכרות במובן של זהות וידיעה מקרוב, ולא של מתן תוקף. לעומת זאת, ממש באותו סיפור-על, כשתמר אומרת ליהודה "הכר נא", היא משתמשת גם בהוראה השניה של הפועל ומרמזת לו גם שהיא מצפה ממנו לתת תוקף רשמי ולהכיר במעשיו. דברי האחים ליעקב "הכר נא כתונת בנך" מתפרשים באופן סמלי ואירוני לשני הכיוונים- במישור התמים כהוראה לזיהוי, ובמישור הסמוי כהוראה להודאה בטעות העדפת הבן.
מידת הכרת הטוב שמשה מצֻווה עליה במכות מצרים כוללת את שני ההיבטים הללו, ועוזרת לנו להתבונן על הקשר העמוק ביניהם. הכרת הטוב דורשת בראש ובראשונה להצליח להודות שהייתי במקום זקוק ונצרך, ושמישהו או משהו סייעו לי בקשיים שלי. זה עשוי להשמע טריוויאלי, אבל לפעמים חלק מהקושי להכיר טובה למישהו נובע מקושי יסודי יותר להכיר במוגבלות שלנו ולתת לה הכרה רשמית בלי לפחד שזה יקטין אותנו קצת. לאחר מכן, ברמה נוספת וגבוהה יותר, הכרת הטוב היא קריאה להתחבר אל אותו הטוב שפגש אותנו ולחוש אליו שייכות וקרבה. להכיר כמו בהיכרות, כמו להגיד "אני יודע את זה מקרוב", אני במקום נפשי שמחובר לטוב שארע לי עד שבאופן הכי טבעי אני לא מצליח שלא להתייחס אל מקור הטוב באופן שייטיב עמו חזרה. זוהי כבר רמה של הכרת הטוב ולא רק של החזרת הטוב.
שבת שלום!
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
"להכיר" טובה זה לתת לטובה אישור מחדש אצלי, בעולם שלי. לתת לה הכרה.
בשלושת המכות הראשונות שאנחנו פוגשים בפרשת וארא [דם, צפרדע וכינים] הציווי של הקב"ה על הוצאת המכה לפועל, מיועד אל אהרון ולא למשה. ידועים דברי רש"י המתבסס על המדרש, שהסיבה לכך שאהרון הוא המצווה ולא משה היא העובדה שהיאור והעפר הגנו על משה בעבר, הן כשהושלך לתוכו בתיבה בינקותו והן כשהכה את המצרי וטמן אותו בעפר הארץ. כאות של הכרת הטוב, משה לא מכה את היאור ואת עפר הארץ בעצמו.
למען האמת, מפתיע לחשוב שהקב"ה מצפה ממשה להכיר טובה כלפי דברים כמו יאור ועפר הארץ. היאור ועפר הארץ לא היו אקטיבים ולא פעלו בעצמם להגן על משה. הרי יוכבד אמו של משה [במקרה של היאור] ומשה עצמו [במקרה של עפר הארץ] הם היזמים הפעילים שעבורם אפשר לזקוף את זכות ההצלה. הם לא משהו ש"זקוק" להכרת הטוב, מהסיבה הפשוטה שהם טבע דומם. מושגים של "טוב" בכלל לא מתייחסים אליהם. נוסף על כך, משה הרי לא באמת מכה את היאור או את העפר עצמם. מכות מצרים אולי הסתייעו ביאור ובעפר הארץ, אבל המושא שלהן הוא המצרים עצמם, בני האדם. באיזה אופן מובעת כאן הכרת הטוב?
כנראה שההדרכה האלוקית למשה להכיר טובה ליאור ולעפר הארץ היא לא ביטוי אמיתי מתחשבן לתמורה שמגיעה להם, אלא מעין מסר חינוכי הכרתי למשה רבנו עצמו. עשו לך טובה – דע את משמעותה. הכרת הטוב הזו לא נועדה בפשטות לתגמל ולצ'פר את מי שהיטיב איתו אלא לעורר אצל משה רבנו עצמו את ההכרה על הטוב שקיבל.
נדמה שלאור הבחנה זו ניתן להבין גם את הסיבה לכך שהביטוי הוא "להכיר" טובה ולא "להחזיר" טובה. להחזיר טובה זה ביטוי המתייחס לתנועה נפשית שונה. אנחנו "מחזירים" טובה לאנשים שעזרו לנו וזקוקים חזרה לטובה שלנו מצד עצמם. החזרת טובה היא מידה טובה ומבורכת, אבל לא את זה הקב"ה בא ללמד את משה ואותנו במכות מצרים. "להכיר" טובה זה לתת לטובה אישור מחדש אצלי, בעולם שלי. לתת לה הכרה.
אפשר באופן פשוט לחשוב על שני מסומנים של הפועל "להכיר": להכיר כמו לתת תוקף רשמי [כמו שמדינות מכירות בגופים או בישויות שונות], ולהכיר כמו לדעת מקרוב [כמו היכרות בין אנשים]. כמובן ששני ההיבטים קרובים זה לזה ביסודם, אך עם זאת ניתן לאבחן באמצעותם מקרים שונים במציאות. אנחנו יכולים למצוא דוגמאות מובהקות למשמעויות שונות אלו של המונח היכרות, ואם נרצה אפילו דוגמאות כאלו שהזיקה ביניהם נדרשה כבר כבעלת משמעות. חז"ל כבר עמדו על יסוד ה"מידה כנגד מידה" סביב ה"הכרות" השונות בסיפור יוסף והאחים שנקטע באמצעו בסיפור על יהודה ותמר. כשהאחים יורדים למצרים ופוגשים לראשונה את יוסף כשליט הארץ הם לא מכירים אותו והוא כן מכיר אותם. ההיכרות המדוברת שם היא היכרות במובן של זהות וידיעה מקרוב, ולא של מתן תוקף. לעומת זאת, ממש באותו סיפור-על, כשתמר אומרת ליהודה "הכר נא", היא משתמשת גם בהוראה השניה של הפועל ומרמזת לו גם שהיא מצפה ממנו לתת תוקף רשמי ולהכיר במעשיו. דברי האחים ליעקב "הכר נא כתונת בנך" מתפרשים באופן סמלי ואירוני לשני הכיוונים- במישור התמים כהוראה לזיהוי, ובמישור הסמוי כהוראה להודאה בטעות העדפת הבן.
מידת הכרת הטוב שמשה מצֻווה עליה במכות מצרים כוללת את שני ההיבטים הללו, ועוזרת לנו להתבונן על הקשר העמוק ביניהם. הכרת הטוב דורשת בראש ובראשונה להצליח להודות שהייתי במקום זקוק ונצרך, ושמישהו או משהו סייעו לי בקשיים שלי. זה עשוי להשמע טריוויאלי, אבל לפעמים חלק מהקושי להכיר טובה למישהו נובע מקושי יסודי יותר להכיר במוגבלות שלנו ולתת לה הכרה רשמית בלי לפחד שזה יקטין אותנו קצת. לאחר מכן, ברמה נוספת וגבוהה יותר, הכרת הטוב היא קריאה להתחבר אל אותו הטוב שפגש אותנו ולחוש אליו שייכות וקרבה. להכיר כמו בהיכרות, כמו להגיד "אני יודע את זה מקרוב", אני במקום נפשי שמחובר לטוב שארע לי עד שבאופן הכי טבעי אני לא מצליח שלא להתייחס אל מקור הטוב באופן שייטיב עמו חזרה. זוהי כבר רמה של הכרת הטוב ולא רק של החזרת הטוב.
שבת שלום!
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
