בשונה מתבנית הנימוק "דרוש וקבל שכר" שמתעלמת מהערך האפשרי של תוכן המצווה המעשי, השכר למביאי הטף דווקא כן מייצר משמעות אחרת לטיב המצווה גם אצל הבוגרים.
פרשת וילך מפגישה אותנו עם מצוות הקהל. בכל מוצאי שמיטה, מתכנסים כולם לקרוא את דברי הברית מספר התורה.
לפועל "להקהיל" משוייכים גם "קהל" וגם "קהילה". ולמרות שאלו שתי דרכים מקבילות לתאר הצטברות אנושית, נדמה שהעברית המודרנית שלנו יצרה פער בין "קהל" אקראי ל"קהילה" מגובשת בעלת זהות עצמית. אם לבחור בין השניים, נדמה שמצוות הקהל מכוונת ומותאמת במהותה לממשק קהילתי.
התורה מצווה על כולם להגיע למעמד: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הגמרא במסכת חגיגה כבר תמהה למה לצוות גם על מי שלא יבין את תוכן המעמד להגיע, ועונה שאכן לא מדובר עבורם בטקס בעל משמעות תוכנית, אלא: "טף למה באין- ליתן שכר למביאיהן".
מה זה אומר, ליתן שכר למביאיהן, ולמה בכלל שזו תהיה המצווה
ניתן למצוא מגוון הסברים בפרשנים. החל מהסברים פרגמטיים שמבינים שאם הטף יגיעו בכל מקרה [ולא ישארו מן הסתם בבית כשכולם עולים לרגל] אז למה לא להוסיף ולהפוך גם את זה למצווה, וכלה בהסברים דרשניים יותר שמקשרים את דרשת הגמרא לעדויות על אמו של ר' יהושע שהיתה מביאה אותו בינקותו "לספוג" את אווירת בית המדרש.
אבל אולי עוד לפני הכל, הציווי על הבאת הטף משקף יותר מכל פרט אחר בפרשייה הזו עד כמה מצוות הקהל היא מצווה לכל הקהילה. בעולם המודרני אנחנו מכירים את מוצר ה"חוויה לכל המשפחה", אירוע שפונה במהותו לגדולים וקטנים, אירוע שמתיימר לגעת ביסודית הבית. נכסי צאן וברזל רוחניים חייבים להיות מוקנים במרחב כלל קהילתי ולא להשתייך לנישה מסויימת. כינון הברית המחודש בין ישראל לאביהם שבשמיים צריך במהותו להיות כרוך בתהליך כלל קהילתי, רק ככה הוא מצליח לפרוץ ברלוונטיות לחיים של כל באי הברית.
ולא רק בשביל הטף אנחנו צריכים כזה טקס. בשביל עצמנו. השכר הוא למביאיהם. לחברה הבוגרת שיודעת לתת לבוש קיומי מעשי לברית הרוחנית עבור כלל חברי הקהילה שלה.
בשונה מתבנית הנימוק "דרוש וקבל שכר" שמתעלמת מהערך האפשרי של תוכן המצווה המעשי, השכר למביאי הטף דווקא כן מייצר משמעות אחרת לטיב המצווה גם אצל הבוגרים. הם הופכים מאינדווידואלים לקהילת ברית, ממצווים פרטיים לאנשי משפחה תורנית. הם נאלצים לכרוך את כל היקר להם בקיום המצווה ולהתחייב בתורה ובמצוות מתוך עול המשפחה. ממש כמו שאנחנו מוסיפים בימים אלו בתפילה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך"
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
בשונה מתבנית הנימוק "דרוש וקבל שכר" שמתעלמת מהערך האפשרי של תוכן המצווה המעשי, השכר למביאי הטף דווקא כן מייצר משמעות אחרת לטיב המצווה גם אצל הבוגרים.
פרשת וילך מפגישה אותנו עם מצוות הקהל. בכל מוצאי שמיטה, מתכנסים כולם לקרוא את דברי הברית מספר התורה.
לפועל "להקהיל" משוייכים גם "קהל" וגם "קהילה". ולמרות שאלו שתי דרכים מקבילות לתאר הצטברות אנושית, נדמה שהעברית המודרנית שלנו יצרה פער בין "קהל" אקראי ל"קהילה" מגובשת בעלת זהות עצמית. אם לבחור בין השניים, נדמה שמצוות הקהל מכוונת ומותאמת במהותה לממשק קהילתי.
התורה מצווה על כולם להגיע למעמד: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הגמרא במסכת חגיגה כבר תמהה למה לצוות גם על מי שלא יבין את תוכן המעמד להגיע, ועונה שאכן לא מדובר עבורם בטקס בעל משמעות תוכנית, אלא: "טף למה באין- ליתן שכר למביאיהן".
מה זה אומר, ליתן שכר למביאיהן, ולמה בכלל שזו תהיה המצווה
ניתן למצוא מגוון הסברים בפרשנים. החל מהסברים פרגמטיים שמבינים שאם הטף יגיעו בכל מקרה [ולא ישארו מן הסתם בבית כשכולם עולים לרגל] אז למה לא להוסיף ולהפוך גם את זה למצווה, וכלה בהסברים דרשניים יותר שמקשרים את דרשת הגמרא לעדויות על אמו של ר' יהושע שהיתה מביאה אותו בינקותו "לספוג" את אווירת בית המדרש.
אבל אולי עוד לפני הכל, הציווי על הבאת הטף משקף יותר מכל פרט אחר בפרשייה הזו עד כמה מצוות הקהל היא מצווה לכל הקהילה. בעולם המודרני אנחנו מכירים את מוצר ה"חוויה לכל המשפחה", אירוע שפונה במהותו לגדולים וקטנים, אירוע שמתיימר לגעת ביסודית הבית. נכסי צאן וברזל רוחניים חייבים להיות מוקנים במרחב כלל קהילתי ולא להשתייך לנישה מסויימת. כינון הברית המחודש בין ישראל לאביהם שבשמיים צריך במהותו להיות כרוך בתהליך כלל קהילתי, רק ככה הוא מצליח לפרוץ ברלוונטיות לחיים של כל באי הברית.
ולא רק בשביל הטף אנחנו צריכים כזה טקס. בשביל עצמנו. השכר הוא למביאיהם. לחברה הבוגרת שיודעת לתת לבוש קיומי מעשי לברית הרוחנית עבור כלל חברי הקהילה שלה.
בשונה מתבנית הנימוק "דרוש וקבל שכר" שמתעלמת מהערך האפשרי של תוכן המצווה המעשי, השכר למביאי הטף דווקא כן מייצר משמעות אחרת לטיב המצווה גם אצל הבוגרים. הם הופכים מאינדווידואלים לקהילת ברית, ממצווים פרטיים לאנשי משפחה תורנית. הם נאלצים לכרוך את כל היקר להם בקיום המצווה ולהתחייב בתורה ובמצוות מתוך עול המשפחה. ממש כמו שאנחנו מוסיפים בימים אלו בתפילה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך"
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
