אחת החוויות המשעשעות היא לגלות שסיפור שחשבת שמופיע בתורה, מתברר כמדרש ששמעת מהגננת. מתברר שהשמש והירח לא רבו ביניהם מי ישלוט, וליעקב ועבד אברהם (ששמו אינו אליעזר) לא קפצה הדרך. לצד זאת, חוויה מעניינת היא הלימוד המחודש של המדרשים הללו, שחושפות תובנות מרתקות. ננסה לראות במבט כזה את קפיצות הדרך של יעקב ואליעזר (סנהדרין צה):

"תנו רבנן: שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה...

אליעזר עבד אברהם - דכתיב "ואבא היום אל העין", למימרא דההוא יומא נפק [לומר לנו שבאותו היום יצא].

יעקב אבינו - דכתיב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", וכתיב "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש".

כי מטא [כאשר הגיע] לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו?

בעי למיהדר [רצה לחזור].

כיון דהרהר בדעתיה למיהדר - קפצה ליה ארעא [כיוון שהרהר בדעתו לחזור – קפצה לו הארץ].

מיד – "ויפגע במקום"."

על המדרש של אבישי בן צרויה (שהופיע בגמרא לעיל) לא נרחיב כעת, ונתמקד בשניים האחרים. ראשית, מתגלה להפתעתנו שקפיצת הדרך של יעקב היא אחורה, ולא קדימה. על פי המדרש, יעקב כבר מגיע לחרן, וחוזר בשביל להתפלל בארץ אבותיו. ושנית, מה מסמלת "קפיצת הדרך" הזו, שמגיעה דווקא ליעקב ואליעזר?

נראה שבין השניים יש דמיון: שניהם הולכים למשפחת אברהם בשביל למצוא אישה שאינה מבנות כנען. אך הבדל מרכזי הוא שאליעזר מכוון לכך בלבד, בעוד שאצל יעקב, מציאת האישה אינה אלא "סיפור כיסוי" של רבקה לבריחה של יעקב מפני עשיו תאב הנקם.

אם כן, קפיצת הדרך מתארת את הסיוע לאלו הפועלים מתוך שליחות. דווקא אליעזר, קופץ "קדימה" לחרן – כולו מוכוון מטרה לשליחות שהוטלה עליו. לעומתו, יעקב זקוק לכוונון מחדש של מסעו, ועליו "לשנות פאזה". המחשבה ש"אינו התפלל היכן שהתפללו אבותיו" מבטאת היטב את הצורך שלו להתחבר למסע שאבותיו התחילו בו.

ובתיאור מקסים, כשיעקב רק מתחיל "להרהר בדעתיה" לחזור אחורה, ולתקן את נקודת המוצא של מסעו לחרן, מתבצעת קפיצת הדרך. והחזרה הזו מובילה למפגש הראשון בין אלוהים ליעקב, ומכווננת אותו להמשך השליחות של משפחת אברהם בעולם. מעתה, הבריחה מעשו אינה מוזכרת עוד כשיקול לפעו

***

הסיוע הניסי אינו סוף הסיפור, ומשם המסע רק מתחיל. לאחר הנס, גם אליעזר וגם יעקב היו צריכים להשתדל בעצמם על מנת לבצע את שליחותם. הנס, במקרה שלנו, הוא הצעד הראשון, אך בהחלט לא האחרון.