אין פרסום שלילי. כך לפחות לפי אג'נדה אחת בעולם הפרסום. "לא איכפת לי מה כותבים עלי בעיתון כל עוד מאייתים את השם שלי באופן מדויק" אמר פעם איש העסקים האמריקאי פי.טי. בארנום. כל עוד מישהו מדבר עלי אני רלוונטי, אני יכול להשפיע. הפחד השיווקי הגדול ביותר הוא השתיקה. כי זאת משכיחה ומעלימה אותי מהתודעה.
זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור את יום השבת לקדשו. מדרש תנחומא עומד על הפרדוקס הטמון במשפט "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". שכן, הדרך הטובה ביותר למחות את עמלק היא פשוט לא לדבר עליו. מי בכלל חושב על העם החיתי או הגרגשי?? הם נשכחו בתהומות הנשיה של ההיסטוריה. אך עמלק הוא סלבריטאי גדול. ובזכות מי? בזכות עם ישראל שלא רק מדבר עליו וזוכר אותו אלא נותן לו שטח פרסום בפריים טיים הטוב ביותר.
במובן הזה, מקשה המדרש, יש כביכול מעין השוואה בין עמלק לבין שבת. על שניהם נאמר 'זכור'.
תשובה לכך נמצאת בהבנת החשיבות של זכרון. האם יש דבר כזה שכחה? האם באמת אפשר להעלים משהו מן ההיסטוריה? ומה לגבי האישיות של האדם?
פרויד לימד כי יש לנו מערכת הגנה עצמית בשם 'הדחקה'. כאשר אדם חווה אירוע קשה, חוויה לא נעימה, טראומה, פעמים רבות אין לנו את הכוח להתמודד עם זה. אז אנחנו מדחיקים. אנחנו שוכחים את מה שקרה ומעלימים אותו מחיינו. היכולת הזו של נפש האדם היא מופלאה וחשובה כי היא שומרת עלינו לבל נקרוס ונשתתק. ולכן חשוב מאוד לכבד אותה.
אך יש לה מחיר. הדחקה היא בעצם התעלמות ודחייה של חלקים באישיות שלנו ובכך אנחנו יוצרים אישיות חלקית ומפספסים את הטוב שטמון באותם חלקי אישיות. זאת ועוד, למרות המחשבה שלנו שפשוט אירועים אלו נשכחו, הרי שהנפש משקיעה אנרגיה רבה בשימור ההדחקה ובכך הסוללה שלנו נגמרת מהר ושטח האחסון שלנו הולך וקטן.
ברם, המחיר הגדול ביותר נמצא בכך שכל אותם דברים שאנחנו מדחיקים ממשיכים להפעיל אותנו, הם צפים ועשויים לצוף במקומות ובזמנים לא צפויים של החיים. לתפוס אותנו לא מוכנים. לזנב בנו דווקא כשאנחנו עייפים ויגעים.
כאשר נפסיק לדבר על עמלק אנחנו נחשוב שהוא נשכח ונעלם מההיסטוריה, מהתודעה האנושית, אך התורה מבינה כי זו רק הדחקה שעשויה להתפוצץ לנו בפנים.
בעומדה לפני אחשוורוש אסתר מבקשת דבר מתמיה ביותר - להזמין את המן למשתה יחד עם אחשוורוש. כאילו היה המן שווה למלך, ועוד הוא בעצמו האויב שיכול להכחיש דבריה!
אסתר מבינה שהדרך להתמודד עם המן היא לא להתעלם ממנו אלא דווקא לתת לו במה מרכזית, ושם לטפל בו באופן ישיר, פנים אל פנים. היכולת להפוך את המציאות הקשה לטוב היא לא על ידי ההתעלמות ממנו, אלא באמצעות התמודדות עמו ממקום חזק ומאמין.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
אין פרסום שלילי. כך לפחות לפי אג'נדה אחת בעולם הפרסום. "לא איכפת לי מה כותבים עלי בעיתון כל עוד מאייתים את השם שלי באופן מדויק" אמר פעם איש העסקים האמריקאי פי.טי. בארנום. כל עוד מישהו מדבר עלי אני רלוונטי, אני יכול להשפיע. הפחד השיווקי הגדול ביותר הוא השתיקה. כי זאת משכיחה ומעלימה אותי מהתודעה.
זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור את יום השבת לקדשו. מדרש תנחומא עומד על הפרדוקס הטמון במשפט "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". שכן, הדרך הטובה ביותר למחות את עמלק היא פשוט לא לדבר עליו. מי בכלל חושב על העם החיתי או הגרגשי?? הם נשכחו בתהומות הנשיה של ההיסטוריה. אך עמלק הוא סלבריטאי גדול. ובזכות מי? בזכות עם ישראל שלא רק מדבר עליו וזוכר אותו אלא נותן לו שטח פרסום בפריים טיים הטוב ביותר.
במובן הזה, מקשה המדרש, יש כביכול מעין השוואה בין עמלק לבין שבת. על שניהם נאמר 'זכור'.
תשובה לכך נמצאת בהבנת החשיבות של זכרון. האם יש דבר כזה שכחה? האם באמת אפשר להעלים משהו מן ההיסטוריה? ומה לגבי האישיות של האדם?
פרויד לימד כי יש לנו מערכת הגנה עצמית בשם 'הדחקה'. כאשר אדם חווה אירוע קשה, חוויה לא נעימה, טראומה, פעמים רבות אין לנו את הכוח להתמודד עם זה. אז אנחנו מדחיקים. אנחנו שוכחים את מה שקרה ומעלימים אותו מחיינו. היכולת הזו של נפש האדם היא מופלאה וחשובה כי היא שומרת עלינו לבל נקרוס ונשתתק. ולכן חשוב מאוד לכבד אותה.
אך יש לה מחיר. הדחקה היא בעצם התעלמות ודחייה של חלקים באישיות שלנו ובכך אנחנו יוצרים אישיות חלקית ומפספסים את הטוב שטמון באותם חלקי אישיות. זאת ועוד, למרות המחשבה שלנו שפשוט אירועים אלו נשכחו, הרי שהנפש משקיעה אנרגיה רבה בשימור ההדחקה ובכך הסוללה שלנו נגמרת מהר ושטח האחסון שלנו הולך וקטן.
ברם, המחיר הגדול ביותר נמצא בכך שכל אותם דברים שאנחנו מדחיקים ממשיכים להפעיל אותנו, הם צפים ועשויים לצוף במקומות ובזמנים לא צפויים של החיים. לתפוס אותנו לא מוכנים. לזנב בנו דווקא כשאנחנו עייפים ויגעים.
כאשר נפסיק לדבר על עמלק אנחנו נחשוב שהוא נשכח ונעלם מההיסטוריה, מהתודעה האנושית, אך התורה מבינה כי זו רק הדחקה שעשויה להתפוצץ לנו בפנים.
בעומדה לפני אחשוורוש אסתר מבקשת דבר מתמיה ביותר - להזמין את המן למשתה יחד עם אחשוורוש. כאילו היה המן שווה למלך, ועוד הוא בעצמו האויב שיכול להכחיש דבריה!
אסתר מבינה שהדרך להתמודד עם המן היא לא להתעלם ממנו אלא דווקא לתת לו במה מרכזית, ושם לטפל בו באופן ישיר, פנים אל פנים. היכולת להפוך את המציאות הקשה לטוב היא לא על ידי ההתעלמות ממנו, אלא באמצעות התמודדות עמו ממקום חזק ומאמין.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
