העולם מלבלב. זמן חורף נגמר. רק שלשום יצאנו לבין הזמנים. כל ההתכנסות של חודשי החורף הארוכים [ובשנה מעוברת, בכלל] מתחילה ללבלב החוצה בפריחה יפה ועדינה. הטבע יכול להזכיר לנו את עצמנו, להזכיר לנו שבעולמו של הקב"ה יש בריות טובות ואילנות נאים ליהנות מהם. לא רק גשמים והתכנסות שורשית קפואה. ברכת האילנות שאנחנו מברכים עכשיו היא אחת הברכות המתבקשות ביותר בתקופת הפריחה והלבלוב שעוטפת אותנו. ומעבר לאסתטיקה המודגשת, התנועה שלה ברורה מאוד: שמחה בטבע, הנאה מטובו ויופיו, ובעיקר –ההקשר הבסיסי של יראת שמים שמציף לתודעה שיש בורא לכל אלו שרוצה שנהנה גם אנחנו מהטבע המתחדש.

אבל לצד השמחה ביופיו של הטבע, אנחנו מכירים גם תנועות אחרות.

"רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" [מסכת אבות ג, ז]

אין מקום לעצירה של השתאות. משנתו של אדם לא פוסקת אף פעם. גם לא כשהטבע מסביב מלבלב וקורא לו לעצור ולראות כמה נאה הוא. אף אחד לא יכול למנוע את עצמו מהליכה בדרך, אבל גם אף אחד לא מחייב את האדם להשתקע בה ולהנות מיופייה על חשבון משנתו ולימודו.

לפני יומיים סקרנו כאן את הספר "בין הזמנים" של הרב דוד סתיו. נדמה שהבחירה להעלות על נס את תרבות הפנאי לוקחת צד במתח הזה שבין התנועות השונות. האם מה שר' שמעון מציע מתאים לכולם? האם ר' שמעון מציב רף פרקטי או רק יורה חץ עקרוני? רבו התשובות ליישב בין המקורות השונים, שהתנועה ההפוכה בהם מורגשת היטב. אבל אולי לפני שנקפוץ לנפנף לעצמינו בתירוץ זה או אחר, יתכן שכדאי להקשיב למתח שממשיך לנסר בחלל העולם לאורך הדורות. העולם בחוץ יפה. השמש אביבית והמדרונות מוריקים ופורחים. הקב"ה ברא נירים יפים ואילנות משובחים. ומה אנחנו עושים עם זה? אנחנו מכירים את ערכו של זמן חורף שרק עתה נגמר בשעה שאנחנו משליכים בשמחה את האפרורית שלו ונועלים סנדלי טיול? אנחנו לוקחים משהו ממנו הלאה, או שההליכה בדרך גורמת לנו להפסיק ממשנתנו?

מוזמנים להרהר. מוזמנים לשתף אותנו. מוזמנים לספר על התחושות