בלב פסקה ידועה הרב קוק שותל רמז "רמב"מי", החושף מחלוקת בדרך בקשת האלוהים אצל השניים.
בפוסט הראשון נגענו בהערכה העמוקה של הרב קוק כלפי תורתו ואישיותו של הרמב"ם, ובהתכתבות העמוקה עם הגותו כפי שמתבטאת בספר "לנבוכי הדור". אך הרב קוק התייחס לרמב"ם גם בדרכים עדינות יותר, ובמספר מקומות אפשר לראות שהוא רומז לגישות של הרמב"ם שעומדות ברקע הדברים.
דוגמא נהדרת נמצאת בפסקה (או מאמר) "צמאון לאל חי" שמופיע בזרעונים, בה הראי"ה רומז לשנים מהמשלים הידועים ביותר של הרמב"ם במורה נבוכים. בכך הוא מייצר השוואה בשאלה איך נראה עובד ה' האידיאלי.
בחלקים הראשונים בפסקה, הרב קוק עומד על שתי נקודות יסוד. מצד אחד, שום שאיפה או אידיאולוגיה לא תחזיק מעמד ללא אמונה באלוהים. זהו העוגן היציב היחיד לפעולתו של האדם. "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים".
ומצד שני, אלוהים הוא "למעלה מכל שכל ורגש". איננו יכולים לתפוס את האלוהות מכיוון שהיא נשגבת יותר מכל דבר שאנו מסוגלים לתפוס. במקום אחר הוא מוסיף שיש ממד של הגדרה (וכפירה) אפילו בשם "אלהים" (!). כמובן שהטענה הזאת מתבססת על תפיסת האלוהות שהרמב"ם השריש באופן הבולט ביותר ביהדות.
הפרדוקס שעולה הוא ברור – איך הקב"ה הוא העוגן הרוחני היציב היחיד, כשמנגד איננו מסוגלים לתפוס אותו ולהתחבר אליו במובן גשמי כלשהו?
הפתרון טמון בהבנה שאנו צריכים להכיר את הקב"ה דרך התגלותו בעולם – "בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה". את אלוהים הטרנסצנדנטי איננו מסוגלים להכיר, אך אנו יכולים לראות את עקבותיו בעולם, את שאר הרוח שהוא משאיר במציאות שלנו: "האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה... ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו."
וכאן הרב קוק מוסיף הסתייגות, שמעניינת מאד בהקשר שלנו:
"ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים, -
אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד'."
אכן יש מצבים של מפגש עם אלוהים ה'מוחלט'. אך המבנה, הניסוח, ואפילו הפיסוק מעידים שהעיקר הוא המפגש שבעולם הזה, ולא בעולמות אחרים.
עד כאן טיעונו של הרב קוק. אבל הניסוח שלפנינו לא משאיר מקום לספק – הרב קוק מפנה אותנו למשל הברקים שמופיע בהקדמה ל"מורה נבוכים", ולמשל הארמון שבסוף חלק ג. החכם או הנביא הם מי שנמצאים בתוך הארמון או מקבלים את הברקים באופן התדיר ביותר. ככל שמתרחקים מה', מתרחקים מהארמון ומקבלים פחות ברקים.
שיבוץ הרמזים הללו מרתק. מצד אחד, הרב קוק מכיר באפשרות "לקבל ברק". אבל מצד שני, הוא לא מציג את זה כאידיאל, או לפחות כמשהו ששואפים אליו באופן תדיר. כמעט מלכתחילה, אנו נשב בחצר ה' ולא נקבל ברקים.
נראה שבדרך הזו הראי"ה רוצה להעביר את מרכז הכובד לדרך שונה בבקשת אלוהים. כשהרמב"ם הרחיק את האל מהעולם, במובנים רבים הוא הרחיק את האל מהאדם. קשה להתחבר לאלוהים ה'רמב"מיסטי' (דוגמא מוכרת היא השאלה איך רמב"מיסט מתפלל..), ועל כך עמד הרב קוק בתחילת הפסקה. ייתכן שנקבל ברקים, אבל הישיבה בחשיכה עד אז יכולה לייאש ולתסכל כל מבקש ה'.
לכן, הרב קוק מדגיש את המקומות בהם ניתן לפגוש את הקב"ה במציאות שלנו. הקרבה לאלוהים קיימת גם בעולם הזה, ולא רק בקשר עם משהו שמנותק לחלוטין מאיתנו. בכך הוא הופך גם את מרחבי החיים היומיומיים שלנו כבעלי פוטנציאל למפגש וקרבה עם אלוהים, מבלי 'להאליל' אותו.
אמנם, התפיסה שהרב קוק מציג כאן קרובה יותר לתפיסות קבליות. אבל הבחירה לשזור את דבריו עם תפיסת הרמב"ם מלמדת שבמובנים רבים הוא גם ממשיך את ההגות הרציונלית, ומפתח אותה. על מקום נוסף בו הרב קוק מפתח רעיון (רדיקלי) של הרמב"ם, נראה בפעם הבאה.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
בלב פסקה ידועה הרב קוק שותל רמז "רמב"מי", החושף מחלוקת בדרך בקשת האלוהים אצל השניים.
בפוסט הראשון נגענו בהערכה העמוקה של הרב קוק כלפי תורתו ואישיותו של הרמב"ם, ובהתכתבות העמוקה עם הגותו כפי שמתבטאת בספר "לנבוכי הדור". אך הרב קוק התייחס לרמב"ם גם בדרכים עדינות יותר, ובמספר מקומות אפשר לראות שהוא רומז לגישות של הרמב"ם שעומדות ברקע הדברים.
דוגמא נהדרת נמצאת בפסקה (או מאמר) "צמאון לאל חי" שמופיע בזרעונים, בה הראי"ה רומז לשנים מהמשלים הידועים ביותר של הרמב"ם במורה נבוכים. בכך הוא מייצר השוואה בשאלה איך נראה עובד ה' האידיאלי.
בחלקים הראשונים בפסקה, הרב קוק עומד על שתי נקודות יסוד. מצד אחד, שום שאיפה או אידיאולוגיה לא תחזיק מעמד ללא אמונה באלוהים. זהו העוגן היציב היחיד לפעולתו של האדם. "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים".
ומצד שני, אלוהים הוא "למעלה מכל שכל ורגש". איננו יכולים לתפוס את האלוהות מכיוון שהיא נשגבת יותר מכל דבר שאנו מסוגלים לתפוס. במקום אחר הוא מוסיף שיש ממד של הגדרה (וכפירה) אפילו בשם "אלהים" (!). כמובן שהטענה הזאת מתבססת על תפיסת האלוהות שהרמב"ם השריש באופן הבולט ביותר ביהדות.
הפרדוקס שעולה הוא ברור – איך הקב"ה הוא העוגן הרוחני היציב היחיד, כשמנגד איננו מסוגלים לתפוס אותו ולהתחבר אליו במובן גשמי כלשהו?
הפתרון טמון בהבנה שאנו צריכים להכיר את הקב"ה דרך התגלותו בעולם – "בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה". את אלוהים הטרנסצנדנטי איננו מסוגלים להכיר, אך אנו יכולים לראות את עקבותיו בעולם, את שאר הרוח שהוא משאיר במציאות שלנו: "האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה... ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו."
וכאן הרב קוק מוסיף הסתייגות, שמעניינת מאד בהקשר שלנו:
"ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים, -
אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד'."
אכן יש מצבים של מפגש עם אלוהים ה'מוחלט'. אך המבנה, הניסוח, ואפילו הפיסוק מעידים שהעיקר הוא המפגש שבעולם הזה, ולא בעולמות אחרים.
עד כאן טיעונו של הרב קוק. אבל הניסוח שלפנינו לא משאיר מקום לספק – הרב קוק מפנה אותנו למשל הברקים שמופיע בהקדמה ל"מורה נבוכים", ולמשל הארמון שבסוף חלק ג. החכם או הנביא הם מי שנמצאים בתוך הארמון או מקבלים את הברקים באופן התדיר ביותר. ככל שמתרחקים מה', מתרחקים מהארמון ומקבלים פחות ברקים.
שיבוץ הרמזים הללו מרתק. מצד אחד, הרב קוק מכיר באפשרות "לקבל ברק". אבל מצד שני, הוא לא מציג את זה כאידיאל, או לפחות כמשהו ששואפים אליו באופן תדיר. כמעט מלכתחילה, אנו נשב בחצר ה' ולא נקבל ברקים.
נראה שבדרך הזו הראי"ה רוצה להעביר את מרכז הכובד לדרך שונה בבקשת אלוהים. כשהרמב"ם הרחיק את האל מהעולם, במובנים רבים הוא הרחיק את האל מהאדם. קשה להתחבר לאלוהים ה'רמב"מיסטי' (דוגמא מוכרת היא השאלה איך רמב"מיסט מתפלל..), ועל כך עמד הרב קוק בתחילת הפסקה. ייתכן שנקבל ברקים, אבל הישיבה בחשיכה עד אז יכולה לייאש ולתסכל כל מבקש ה'.
לכן, הרב קוק מדגיש את המקומות בהם ניתן לפגוש את הקב"ה במציאות שלנו. הקרבה לאלוהים קיימת גם בעולם הזה, ולא רק בקשר עם משהו שמנותק לחלוטין מאיתנו. בכך הוא הופך גם את מרחבי החיים היומיומיים שלנו כבעלי פוטנציאל למפגש וקרבה עם אלוהים, מבלי 'להאליל' אותו.
אמנם, התפיסה שהרב קוק מציג כאן קרובה יותר לתפיסות קבליות. אבל הבחירה לשזור את דבריו עם תפיסת הרמב"ם מלמדת שבמובנים רבים הוא גם ממשיך את ההגות הרציונלית, ומפתח אותה. על מקום נוסף בו הרב קוק מפתח רעיון (רדיקלי) של הרמב"ם, נראה בפעם הבאה.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
