חגיגת הזיקנה
במציאות בה העולם שייך לצעירים הזקנה הופכת להיות בושה, היא מטרד כלכלי, היא איננה אופנתית ומיושנת. משבר השערות המלבינות והקן המתרוקן וכוחות הגוף שהולכים ואוזלים חלקם הם אתגרים 'אמיתיים' אך חלק גדול מהם קשור בהנחות היסוד התרבותיות ומתוך כך הציפיות הפסיכולוגיות של אדם מעצמו.
ואברהם זקן בא בימים מכריזה התורה. לכאורה פרט ביוגרפי חשוב להבנת הסיפור המקראי, אך המדרשים והפרשנים רואים בכך הצהרה חגיגית מלאה ובטוחה בעצמה. אברהם הוא האחד שיודע לחגוג את הזקנה. הוא בא בימים. כמו רבי אלעזר בן עזריה שקם בוקר אחד בהתרגשות גדולה לגלות ששערו סוף סוף אכן הלבין והכריז בהתרגשות "הרי אני כבן שבעים שנה". בתרבות דאז הלבן הוא יפה והקמטים מבשרים חכמה.
ה'כלי יקר' סבור שיש מאבק בין אלו החוגגים את הגוף, כוחות חיים, וויטאליות, לבין אלו שחוגגים את החכמה בין רשעים לצדיקים כלשונו.
אך אפשר לומר שההבדל נמצא בשאלה איזה סוג של חכמה אנחנו מעריכים. האם את השכל 'הצעיר', הסטרטאפיסטי, המהפכני, זה שמשנה כל הזמן, זה ששומר כל הזמן על טריות אך רק משום שלחומרים שמהם עשוי יש זמן מדף קצר. או את השכל 'הזקן', זה שמבקש העמקה, שמסתכל על העולם מתוך נסיון ופרספקטיבה, זה שיש לו אריכות-אפיים וסבלנות ויודע שכמו היין כך גם החכמה – ככל שמיישנים יותר טוב כך גם הטעמים עמוקים יותר ועשירים יותר. אולי על כך נאמר נכנס יין יצא סוד. הסוד, העומקים של החיים.
רבי משה אפרים מסדילקוב, 'הדגל מחנה אפרים', מסביר שאיכותו של אברהם בכך שגם בילדותו ידע להעריך את הזקנה, כבר מגיל צעיר הוא לא נשבה במשחק החברתי והמיתולוגי של מלחמות, של אלילים ופסילים.
את ההשלמה של אברהם מביאה שרה. ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מדייק המדרש ששרה לא הייתה רק בת מאה עשרים ושבע אלא היא הייתה בת מאה וגם בת עשרים וגם בת שבע. וכך מילותיו המדויקות של הרש"ר הירש: "מכל תקופת חיים לקחה את העטרה והעבירה אותה לתקופה הבאה"
הסוד של שרה בכך שגם בגילה המופלג ידעה לזהות את 'הנערה שבתוכה' ולתת לכך מקום. היא ידעה להחיות את השובבות ואת הנערות גם בגיל זקנה. לא כפי שקורה היום שיש מאבק ביניהם, שיש התכחשות לזקנה וליופי הטמון בה או מאידך גיסא זלזול בחכמה ה'צעירה', אלא מתוך העשרה בריאה של כל הקומות שאדם עובר בחיים.
וזאת היא אולי המשמעות העמוקה של "בא בימים" וממשיך הרש"ר הירש: "מכאן בא הביטוי "בא בימים", הוא מושל בימים ומוציא מהם, ולא שהוא אובד בתוך הימים".
קומת אדם שלמה כאשר יודע האדם את הסוד של ייחוד הימים, סוד שזירת החיים, תפירת היריעות אחת אל חברתה.
אמר לי פעם חכם מוסלמי שהיהודים ביחס לנצרות והאסלאם הם הזקנים, הם המבוגרים האחראים, באשר היהדות היא הדת הזקנה יותר מביניהם. ואולי סוד קיומנו עד כה והאפשרות שנמשיך לצמוח טמון ביכולת לשזור יחד את כל העידנים והתקופות בהם חיינו ולייחדם בברכה.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
חגיגת הזיקנה
במציאות בה העולם שייך לצעירים הזקנה הופכת להיות בושה, היא מטרד כלכלי, היא איננה אופנתית ומיושנת. משבר השערות המלבינות והקן המתרוקן וכוחות הגוף שהולכים ואוזלים חלקם הם אתגרים 'אמיתיים' אך חלק גדול מהם קשור בהנחות היסוד התרבותיות ומתוך כך הציפיות הפסיכולוגיות של אדם מעצמו.
ואברהם זקן בא בימים מכריזה התורה. לכאורה פרט ביוגרפי חשוב להבנת הסיפור המקראי, אך המדרשים והפרשנים רואים בכך הצהרה חגיגית מלאה ובטוחה בעצמה. אברהם הוא האחד שיודע לחגוג את הזקנה. הוא בא בימים. כמו רבי אלעזר בן עזריה שקם בוקר אחד בהתרגשות גדולה לגלות ששערו סוף סוף אכן הלבין והכריז בהתרגשות "הרי אני כבן שבעים שנה". בתרבות דאז הלבן הוא יפה והקמטים מבשרים חכמה.
ה'כלי יקר' סבור שיש מאבק בין אלו החוגגים את הגוף, כוחות חיים, וויטאליות, לבין אלו שחוגגים את החכמה בין רשעים לצדיקים כלשונו.
אך אפשר לומר שההבדל נמצא בשאלה איזה סוג של חכמה אנחנו מעריכים. האם את השכל 'הצעיר', הסטרטאפיסטי, המהפכני, זה שמשנה כל הזמן, זה ששומר כל הזמן על טריות אך רק משום שלחומרים שמהם עשוי יש זמן מדף קצר. או את השכל 'הזקן', זה שמבקש העמקה, שמסתכל על העולם מתוך נסיון ופרספקטיבה, זה שיש לו אריכות-אפיים וסבלנות ויודע שכמו היין כך גם החכמה – ככל שמיישנים יותר טוב כך גם הטעמים עמוקים יותר ועשירים יותר. אולי על כך נאמר נכנס יין יצא סוד. הסוד, העומקים של החיים.
רבי משה אפרים מסדילקוב, 'הדגל מחנה אפרים', מסביר שאיכותו של אברהם בכך שגם בילדותו ידע להעריך את הזקנה, כבר מגיל צעיר הוא לא נשבה במשחק החברתי והמיתולוגי של מלחמות, של אלילים ופסילים.
את ההשלמה של אברהם מביאה שרה. ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מדייק המדרש ששרה לא הייתה רק בת מאה עשרים ושבע אלא היא הייתה בת מאה וגם בת עשרים וגם בת שבע. וכך מילותיו המדויקות של הרש"ר הירש: "מכל תקופת חיים לקחה את העטרה והעבירה אותה לתקופה הבאה"
הסוד של שרה בכך שגם בגילה המופלג ידעה לזהות את 'הנערה שבתוכה' ולתת לכך מקום. היא ידעה להחיות את השובבות ואת הנערות גם בגיל זקנה. לא כפי שקורה היום שיש מאבק ביניהם, שיש התכחשות לזקנה וליופי הטמון בה או מאידך גיסא זלזול בחכמה ה'צעירה', אלא מתוך העשרה בריאה של כל הקומות שאדם עובר בחיים.
וזאת היא אולי המשמעות העמוקה של "בא בימים" וממשיך הרש"ר הירש: "מכאן בא הביטוי "בא בימים", הוא מושל בימים ומוציא מהם, ולא שהוא אובד בתוך הימים".
קומת אדם שלמה כאשר יודע האדם את הסוד של ייחוד הימים, סוד שזירת החיים, תפירת היריעות אחת אל חברתה.
אמר לי פעם חכם מוסלמי שהיהודים ביחס לנצרות והאסלאם הם הזקנים, הם המבוגרים האחראים, באשר היהדות היא הדת הזקנה יותר מביניהם. ואולי סוד קיומנו עד כה והאפשרות שנמשיך לצמוח טמון ביכולת לשזור יחד את כל העידנים והתקופות בהם חיינו ולייחדם בברכה.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
