בניגוד לתדמית המקובעת שמעניק לה הטקס הרוטיני, ראינו בשיעור הקודם שמשהו מובנה בתפילה מייצר בה תנועה קבועה. היא בלולה מבקשות אישיות ומבקשות כלליות. ואכן, לפעמים אדם טרוד בענייניו הקטנים, בדאגה הקרובה הרובצת לפתחו, אין לו פנאי להרים את המבט ולהתפלל על המכלול. בפעמים אחרות הוא מוצא שדווקא הרמת המבט אל האופק, דווקא הבכייה על בניין ירושלים ועל המצב של עמ"י כולו, הן אלו שמעניקות ביטוי מיטבי למצב נפשו. ובין תנועה לתנועה, מציעה התפילה מילים לכל יום ויום ומהווה מצע מחודש לסוגיות ולבקשות השעה.

 

והאמת, שאפשר למצוא עוד מודלים משלימים רבים בתפילה. במובן מסויים היא התפריט העשיר והעמוק ביותר שאנחנו מכירים.

 

כשמסתכלים על הסידור שעיצבו לנו רבותינו מאז ימי כנסת ישראל ועד ימינו אנו, קשה לעיתים שלא לתהות איך הם דמיינו שיראה טקס התפילה שלנו. האם הם חשבו שנצליח להתרכז ולכוון את כוונת המילים בכל המלל הרב? הרי אם היינו יושבים בכל תפילת שחרית לשוח את מילות התפילה בקצב בו אנחנו מדברים עם הסובבים אותנו – התפילה היתה אורכת זמן כפול או משולש. מכוח ההרגל, מכורח הזמן ומברכתה של השגרה אנחנו מתפללים מהר יותר, מכוונים כוונה חלקית בחלקים רבים מפסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, תפילת עמידה או קדושה דיסדרא. האם חז"ל בנו טקס תפילה שאמור לארוך שעה וחצי בכל בוקר? ומילא הזמן – האם מחברי ומלקטי התפילה חשבו שיוכל כל יהודי להתחבר למנעד הרחב של קולות הנפש המובע בכל תפילה כל יום?

 

הרי בתפילת שחרית אחת ניתן למצוא רחשי תודה לצד תחושות אשמה וחרטה, התבטלות מול גודל הא-ל יחד עם תחינה לדעת עליון ותורה. האם חז"ל חשבו שבכל אלו – בקשות אישיות עם כלליות, רוחניות עם גשמיות, הודאות וזעקות שונות ומגוונות – יוכל כל יהודי למצוא את מילותיו מדי יום ביומו? או שאולי אין ציפייה כזו כלל, והמטרה לא כוללת שהות ריכוזית מקסימלית בכל חלקי התפילה?

 

בפרספקטיבה מסויימת, יכול להיות שזו בדיוק המטרה.

 

כמו התנועה העדינה שבין האישי והציבורי, מסתובבות מילות התפילה דרך צירים נוספים רבים. הן מאפשרות להביע רחשי לב שונים ומגוונים כל-כך לא בגלל שעל האדם להרגיש את כולם כל הזמן, אלא בכדי לתת לו מילים מדוייקות לכל יום ויום, יהא אשר יהא. יש ימים שהקול הדומיננטי ביותר בעולמו הוא תחושת האשמה שמתבטאת נהדר בתחנון, ויש ימים בהם מילות התודה המופלאות של חלק ממזמורי פסוקי דזמרה בוקעות מגרונו. בניגוד להצעה המפתה "לבחור" כל יום מה לומר ומה לא לפי מצב הרוח, מציעה הגישה המעשית של התפיל היהודית מחוייבות לטקס קבוע עם טקסט הכולל את כל רחשי הלב השונים, לצד הדרור לבחור לשהות בחלקים מסויימים יותר מבאחרים. אחרי המחוייבות הבלתי מתפשרת להלכותיה ולקיומה התקין והיומיומי המלא, ניתן גם לדון בתפילה כבתפריט העוזר לדייק את הביטוי הנכון ביותר.

 

למה בדיוק התכוונו חז"ל? לענות בשמם על שאלה זו לא נוכל, אבל אם לחוש את מבנה התפילה וגיוונו – נדמה שיש מקום לעצור להקשיב להצעה להתפלל באופן זה.

#הרהורי_תפילה