יהיו לרצון
פעולת התפילה במציאות מוסברת באמצעות מנגנונים שונים, המהווים הנחות יסוד עבור בירורים נוספים בענייני התפילה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בחשיבות לימוד התפיסות הללו ובשלוש גישות יסוד שונות המציגות הצעה תפיסתית של המערכת המכאנית המקשרת בין תפילתו של האדם לשינוי המתחולל במציאות. דיברנו על הגישה הרואה בתפילה אירוע שכוחו בשינוי הפנימי שהוא מהווה בקרבו של המתפלל. סקרנו גם את המקורות המציירים תמונה מוחשית יותר של השפעה ישירה וממשית הנגרמת מכוחה של התפילה באמצעות מערכת מטפיסית שמאוחדת עם המציאות החומרית. בפרק האחרון עיינו גם בדבריהם של מי שמציעים להסיט את הפרספקטיבה ולא לדון בשאלה זו, בין אם משום שלדידם אין כל השפעה של התפילה על המציאות ובין אם משום שהם סבורים שלא זו הנקודה הקריטית המתהווה במציאות מכוח התפילה. קראנו לגישה זו "לפניך", והיא מהווה איגוד של כל מי שבסופו של יום ראה בתפילה עמידה לפני ה' במנותק מהצורך להכיר בהשפעתה על המציאות. בפרק זה נבקש לדון בגישה הרביעית והאחרונה לסדרה זו, גישה שנכנה באמצעות החלק האחרון בפסוק החותם את תפילת עמידה: "יהיו לרצון".
כפי שציינו כבר מספר פעמים, החלוקה לגישות שונות תלויה בעיקר בלב הטענות הגולמיות השונות. רבים מההוגים והחכמים המתארים את התפילה משווים לה משמעות השואבת משילוב של יותר מאחד מהיסודות שראינו. אין כל הכרח שמי שרואה בתפילה התרחשות אימננטית לא יסכים להכיר בה גם כעמידה לפני ה'. באופן דומה, תפיסת התפילה כמשפיעה ממשית על המציאות גם היא לא סותרת את ההנחה כי הפניה אל הבורא מהווה יצירה של קהילת ברית מתפללת, וכן על זו הדרך. כמו כן, ניתן למצוא מגוון תיאורים אודות התפילה שבבסיס דבריהם עומדים פיתוחים שונים של תפיסות היסוד שסקרנו והם אינם מושתתים רק על הטענה הגולמית גרידא. בחלק מהמקרים מדובר בגוון שונה של תפיסה שסקרנו כבר ובחלק מהמקרים הנבדלות יכולה לייצר גישה חדשה נפרדת. בפרק זה נבקש לעסוק בגישה שיכולה להראות כפיתוח מתקדם של הגישה הראשונה והשנייה [ואולי גם השלישית], אך נדמה שנכון יהיה להגדיר אותה כבר כגישה רביעית בפני עצמה.
בהצגת הגישה הראשונה דיברנו על ערכה הפסיכולוגי והאימננטי של התפילה. אחד הצמצומים שציינו ביחס לצורת חשיבה מעין זו הוא העובדה שלכאורה תקרת המימוש של כוח התפילה מסתכמת בכוחות התודעתיים הטמונים בתוך עולמו של האדם. הרצאת המחשבות והעניינים היושבים על הלב יכולה להיטיב מחדש את הפרספקטיבה ביחס אליהם ולהאיר אותם באור חדש, אולם כך, באופן מובנה, היא תישאר תחומה בעולמו הפנימי של האדם ובכוחות החבויים בו. הרציונאל המנחה הנחה זו הוא שהשלם לא יכול להיות גדול מסך חלקיו. הגישה שנבקש לסקור מציעה את האפשרות לפיה ההעמקה האישית בתפילה מצליחה לבקוע את מגבלות האדם עצמו ולהנכיח בו כוחות ותחושות שלא היו קיימים בו בגלוי עד כה. באופנים כאלו ואחרים, השלם כן מתגלה כגדול מסך חלקיו – הוא מסוגל להתרחב. ישנם עומקים משמעותיים יותר בנשמה שמגיעים לידי ביטוי רק באמצעות התפילה. בכוחה של התפילה להפגיש את האדם עם חלקים בנפש שלו שאינם נגישים לו בצורה אחרת. באופן זה מהווה התפילה הבטה פרסונלית מחודשת על המציאות, אולם לא מתוך סידור מחשבות חדש אלא מתוך התחדשות שלא היתה בו קודם. זוהי כניסה של רכיבים נוספים לתמונה הכוללת. גוון נוסף שאותו נסקור לשם חידוד הדברים מציע להבין שהתפילה, בהיותה חיבור להוויה כללית, גדולה ונצחית יותר, נוטעת באדם משהו מיסוד הנצח שבה. בכך היא הופכת את עיסוקו הפנימי של האדם המתפלל לתהליך שנוגע במשהו גדול יותר מאשר עולמו הפנימי בלבד. אמנם המתפלל עוסק באופן ישיר בעולמו הפנימי, אולם "יישור הקו" הנדרש ממנו לטובת קיום התהליך היהודי הדווקאי [ולא כל פרקטיקת מיינדפולנס אחרת] מתקף יסודות נוספים בתהליך ומצליח לפרוץ את תקרת האני הפנימי.
הבחירה לכנות גישה זו בשם "יהיו לרצון" קשורה לאופן בו היא תופסת את פעולת התפילה – התחברות לרצון פנימי יותר. בעולמו הפנימי של האדם קיים רצון מסויים, רצון טוב, שהבאתו לידי ביטוי תיטיב עם המציאות. התפילה היא האופן שבו "מתיישר" האדם אל רצונו הפנימי הטוב ומצליח לבטא אותו במציאות ובכך להשפיע עליה לטובה.
תהינו ביחס לכל אחת מן הגישות הקודמות באיזה אופן היא קוראת את מכלול הרכיבים והדרישות ההלכתיים, הספרותיים והרוחניים שחז"ל תיארו בהם את התפילה. האם האוריינטציה בה היא מנוסחת תואמת דרישות כגון זמנים וטקסט קבועים, צורך בכוונה או נקיות, וכן שאר קביעות רוחניות וטכניות? על גבי העיסוק הקודם בעניינים אלו, נדמה שביחס לגישה שאנו סוקרים כעת האלמנטים השונים יוכלו להיות מוסברים בקלות. הצורך ביצירת סטנדרט מחייב המהווה "הבעת רצינות" בעולמו של האדם, כמו גם הדרישה לעמידה מכובדת ומכבדת אל נוכח ה', שהיוו הגיון פנימי בהסברת רכיבי התפילה השונים בדיון על הגישות הקודמות, יכולים לשמש גם כאן כהסבר רלוונטי. הקומה הנוספת המתגלה בנפשו של האדם בעת התפילה ע"פ גישה זו היא פועל יוצא של תהליך נפשי וטכני שאופיו חייב להיות תואם, כאמור, את כללי הטקס. מטבע זיקתה וקרבתה לגישות הקודמות, גם לפי תפיסה זו הדברים עולים יפה.
דברים מעין אלה עולים מתוך הגותו של הראי"ה קוק. הראי"ה קוק כתב במקומות רבים על תפילה, וכחוקרי הנחות היסוד בדבריו נוכל לבחור מקורות רבים לעיין בהם. אולם נדמה שיותר מכל אפשרות אחרת, אחד ממקבצי המסות הרלוונטיים ביותר עבורנו הוא ההקדמה לספר "עולת ראיה". הספר, שנערך בידי בנו, הרצי"ה קוק, עוצב כאסופת פירושים ומסות עצמאיות על סדר התפילה והסידור. חלק גדול מתכניו לא עוסק בתפילה עצמה אלא מובא אגב התכנים הנידונים בתפילה. ההקדמה לספר עולת ראיה הינה אסופת מסות המהווה ריכוז משמעותי מהגות הראי"ה על תפילה. פרקי ההקדמה עוסקים בהדרכות לחלקי התפילה השונים, כמו גם ביחסי התפילה והתורה, בדרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור, ובפרק הראשון של ההקדמה גם ב"תפילה המתמדת של הנשמה".
נבקש לנתח את שתי הפסקאות הפותחות את הפרק הראשון בהקדמה בכדי לבחון את מודל השפעת התפילה דרך רבדי הנפש שמשרטט הראי"ה קוק. הפיסקה הראשונה פותחת בהצגת המרחב הנפשי כמרחב הנמצא ברובד זה או אחר בתנועה נפשית מתמדת של תפילה [הקדמה לעולת ראיה, "התפילה המתמדת של הנשמה", א]:
"התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו־של־עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו"
גם בלי לעמוד על משמעותה של התורה כאמצעי להוצאה-אל-הפועל של תפילת הנשמה, נשים לב לנתון הפתיחה הלא-טריוויאלי שאיתו מבסס הראי"ה קוק את תפיסתו ביחס לתפילה. התפילה, או לכל הפחות "התפילה של הנשמה", היא אירוע תמידי המתרחש ברובד סמוי ופנימי במרחב בו מצוייה הנשמה ומבקש לפרוץ אל המציאות. אם עד כה היינו רגילים לתפוס את ההתרחשות התפילתית כאירוע שבו מעשיו של האדם מחוללים דברים במציאות, הרי שעכשיו אנחנו נחשפים להצעה שונה הרואה במעשה התפילה האנושי המודע פתיחת פתח אל מגמות תפילה אחרות הקיימות במציאות והבאתן לידי ביטוי. במידה מסויימת מדובר בהיפוך של ממש בתפיסת ההתרחשות המטאפיסית, וכפי שנראה, גם בתפיסת השפעת התפילה בהתאמה. הסיבה לכך היא שמעבר לשוני המבני בתפיסת המערכת, ניתן יהיה לצפות שגישה שזהו בסיסה תדרוש מהאדם עבודה בכלים אחרים. מיומנויות של הקשבה והאזנה לקול פנימי עשויות להימצא כשימושיות ונכונות יותר למתפלל מאשר כישורי החצנה, נאום והוצאה החוצה. ההנחה הבסיסית הרואה בנשמה גורם המצוי בתפילה תמידית עשויה להתברר כמקור לנחמה ואישוש עבור האדם המתפלל, משום שהטקס כולו נצבע מחדש באור אותנטי יותר של חזרה אל המקורות הטבעיים ולא רק כהבנייה של קונסטרוקציה חדשה ומנותקת. ולא רק בהיבטים מיסטיים ניתן למצוא את הקריאה של הראי"ה קוק כמנחמת. אמנם יתכן שתיאור התפילה התמידית של הנשמה מתייחס להיבט פנימי מיסטי של הנפש, אולם יתכן גם שיהיה נכון לזהות אותו עם הרצון הפנימי המתמיד של המציאות לשאוף לטוב ולחזור לטוב, רעיון יסוד בתורתו של הראי"ה קוק. אם נסביר כך, נראה שהמודל ישאר רלוונטי עבור כל מי שמרגיש שציר חייו הוא תהליך ההולך ומיטיב עם התקדמותו. הרצון להתגלותה של התפילה החבויה נראה בפשטות כרצון פנימי של הנשמה ולא בהכרח כרצון שכלי מודע, אולם יתכן כי חלק מממשותו קשור בקשר הדוק לרצון האנושי המודע לגלות את התפילה הפנימית. ספרות רבה ברחבי העולם כולו עוסקת בשאלה כיצד לגלות את הרצונות הפנימיים של האני. אם נרצה, יתכן שהתפילה הפנימית של הראי"ה קוק איננה שונה בהרבה.
זוהי אם כן הפתיחה למסה המכונה "תפילתה המתמדת של הנשמה" ומחשבות ראשוניות אודותיה. על בסיס הקונסטרוקציה הרוחנית הנ"ל נעיין בפסקה הבאה בפרק, וננסה להרחיב בהבנת מודל השפעת התפילה המוצג בפנינו [שם, ב]:
"אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן 'הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו'"
בפסקה זו אנחנו מגלים כי היתכנותה של תפילה מתוקנת כרוכה בהכרח בהכרת המודל המטאפיזי מהפסקה הקודמת. תפילה פנימית המתגלה בשעת התפילה המעשית ומהווה הנכחה של שפע ורצון. למעשה, בהתייחס לתוכנו של המודל, מדובר בקביעה די מתבקשת. אם התפילה מהווה יצירה של ממשק בין המודע האנושי ובין התפילה המתמדת של הנשמה, די סביר שחוסר ההכרה בכך נותר כמכשול בדרכה של תפילת הנשמה המתמדת לבוא לידי ביטוי ולכונן את המחשת השפע במציאות. העיקר חסר מן הספר. ומה עוד אנחנו למדים מכאן על אותה "יציאה אל הפעול" של התפילה הפנימית המתרחשת בשעת התפילה המעשית? משל השושנה בו משתמש הראי"ה קוק חוזר ומדגיש את האופן בו משפיעה התפילה ע"י היפתחות לשפע פנימי. גם הטל וגם האור הם דברים שצורתם הנראית לעין האנושית מתהווה רק מתוך המגע עם אובייקט ממשי. אדי המים אמנם מצויים באוויר גם ללא מצע להתעבות, כמו גם האור הנע בחלל ללא אובייקט ממשי לפגוע בו, אלא ששניהם נותרים חסרי ממשות בעולמו ההכרתי המודע של האדם כל עוד אין בקרבתם פריט מתאים להתגבש סביבו. השושנה הפותחת את עליה לטל ולקרני האור מהווה אלגוריה לכך שהמנח העצמי משפיע על יכולת הקליטה, והתנועה העצמית של הפתיחה מאפשרת קבלה של שפע סובב שעד כה לא הצליח לחדור מבעד לעלים העבותים ולממש את התועלת שבו. בשונה מתיאורו של רש"ר הירש שנראה להלן, נדמה שבדבריו של הראי"ה קוק ה-"טל" וה-"אור" לא מהווים גורמים חיצוניים לאדם, אלא משמשים כיסודות פנימיים בנפש שמהותם היתה חבויה מגישה וחסרת משמעות בעולם המודע. רק התפילה הממשית מצליחה להוביל את האדם לחיבור אל אותם זרמים כמוסים שמצויים בנשמתו. עוד כדאי לתת את הדעת על כך שההתייחסות אל קיומה של "תפילה כתיקונה" מעלה גם את אפשרות התשליל בדבר קיומה של תפילה "שלא כתיקונה". אולם בניגוד למה שכנראה היינו מגדירים כתפילה שלא כתיקונה באמות המידה של כמה מהגישות הקודמות שסקרנו בסדרה זו, נדמה שבהגות הראי"ה קוק מדובר גם על תפילות שעל פניו מתנהלות כשורה. הגישה הרואה בתפילה התרחשות בעלת השלכות פסיכולוגיות על המציאות היתה מכילה ומחשיבה גם תפילה שלא מכירה בקיומה של התפילה התמידית הנשמתית, כל עוד בעולמו של האדם היא היוותה עמידה לפני ה' והשתפכות בפניו. במסה המצוייה לפנינו, לעומת זאת, תפילה שלא נישאת מתוך הכרת המנגנון הספציפי הזה נשללת ברמה זו או אחרת מלהיות תפילה מתוקנת. ניתן לתהות על פשר הביטוי "תפילה כתיקונה", אולם לכל הפחות נראה שחוסר הכרת המנגנון מביא לידי פגם ביכולתו של השפע הפנימי להתממש.
כדי שנוכל לדון בהצעתו המחודשת של הראי"ה קוק באופן יותר מעמיק, הבה נבחן את דבריו של רש"ר הירש הנושאים גוון שונה. את התפיסה הרואה בתפילה הגשמה של כוחות נוספים הנובעת מהתיישרות עם ערכי נצח המצויים מעבר לעולמו הפנימי של האדם ניתן למצוא בפירושו של רש"ר הירש לתורה [בראשית כ, ז, "ויתפלל"]:
"משורש "פלל" ("שפט")... "המתפלל" כביכול "מפלל" את עצמו, מחדיר את האמת האלוהית לכל פינות ישותו והווייתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה'. נמצאת התפילה היהודית עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של "תפילה". לא השתפכות מבפנים, לא ביטוי למה שהלב רוחש כבר - לכך אנו קוראים "תחינה", "שיח" וכד' - אלא החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ. אין תפילה אלא "עבודה שבלב", אין "מתפלל" אלא "עובד" על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה'. אלמלא כן, אילו תפילה הייתה רק ביטוי לרחשי הלב - כיצד היה אפשר לקבוע לה זמן ונוסח? כיצד אפשר היה להניח שהציבור כולו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת בזמנים הקבועים מראש? יתר על כן, תפילה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חוויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החוויה ונשגבה עד מאוד, הרי היא למעלה מכל ביטוי, ולה דומיה תהילה. אמור מעתה: לא באו תפילות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנת האמת להיאמר: חסרון "מצב רוח" לתפילה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כוחה המציל וערכה הנשגב של אותה "עבודה שבלב" הנעשית ע"י תפילה. "מצב רוח" חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח, שהיא איננה יסוד לתפילה, אלא תכליתה ומטרתה הנעלה."
קל לשים לב לדמיון הרב שבין דברים אלו ובין דברים שכתב ישעיהו ליבוביץ' כביסוס לשיטתו בסוגייה אותה סקרנו בפרק הקודם. התפילה מהווה "הכנסה" ולא "הוצאה", ובוודאי שלא היה ניתן לצפות מ"השתפכות" לעמוד בסטנדרטים נוקשים של זמן ונוסח. ננסה בכל אופן לעמוד על טיב ההבדל שבין הצעתו של רש"ר ובין ההצעה הרואה בתפילה "עמידה לפני ה'" אותה סקרנו בפרק הקודם. רש"ר לא מדבר על המפגש עם הנצח והשגב כביטולו של האדם – אלמנט הכרוך בהכרח בתפיסת העמידה לפני הא-ל של ליבוביץ' – אלא כהזדמנות לשכלול עולמו הפנימי של האדם עד לפסגות שלא היה ניתן להגיע אליהן בצורה אחרת. התפילה מתוארת כאן בדבריו כשיפור במצבו הנפשי של האדם, המורכב משני רכיבים. בחלקו האחד הוא נובע מהמסע האישי שאותו עשה המתפלל [מה שמקביל בפשטות לגישה הרואה בתפילה אירוע אימננטי], ובחלקו השני הוא מהווה קניין של יסוד חיצוני לאדם שלא היה בו קודם [כפי שאולי ניכר יותר בגישות הרואות בתפילה התרחשות ממשית במציאות]. התמונה הפנימית שהוא מציג נבדלת מהגישות הקודמות בכך שההשפעה של התפילה איננה מציאותית ממש, ואף איננה פנימית בלבד. באופן זה הוא מסביר בעצמו את מה שהצענו כבר להניח מבחינה אפריורית: התפילה מנוהלת במסגרות קבועות של זמנים וטקסטים מאחר והיא אינה פעולה של הוצאה או של מתן ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. התפילה היא התרחשות בה נפש האדם קולטת מכוחם של ערכים חיצוניים הגדולים יותר ממנה. מקור העוצמה הרתום למעבר המשוכה העצמית הוא עליונותם של הערכים שאיתם בא המתפלל במגע. אמת, אמונה וחפץ בעבודת ה' הם הדוגמאות למהותם של ערכים אלו שמביא רש"ר הירש בדבריו, ואולי ניתן להניח מרוח הדברים שגם "עמידה לפני ה'" יכולה להיכלל אף היא ברשימת מקורות ההשראה הגבוהים של התפילה.
אם בניתוח דבריו של רש"ר הירש דייקנו כי מקור העוצמה הרתום למעבר המשוכה העצמית ושבירת תקרת העולם הפנימי של האדם הוא עליונותם של ערכי האמת האלוקיים המתבטאים בתפילה, הרי שבהגותו של הראי"ה קוק המקור הוא עומקה הבלתי נגמר של נשמת האדם המתפלל. לא מתוך חיבור להוויה חיצונית אלא מתוך היפתחות עצמית אל מעמקים חדשים שניתנים לחשיפה רק באמצעות התפילה.
ניתן בכל אופן למצוא גם נקודת דמיון משמעותית אחת בין הצעותיהם של הראי"ה קוק ושל רש"ר הירש לבין גישתו של ר' נחמן למשל, אותה סקרנו במסגרת העיסוק בגישה הראשונה הרואה בתפילה התרחשות אימננטית בעולמו של האדם. בשלושת המסות נדמה שנקודת המפנה שמחולל האדם המתפלל טמונה בפעולה של שינוי מצב התודעה. ר' נחמן בדרכו, כפי שהארכנו בה בפרק השני של הסדרה, רואה בעצם השינוי התודעתי שינוי מציאותי. המשקפיים דרכם הוא מביט על המציאות מהוות את המציאות שלו, והוא עקבי בתפיסה זו בהקשרים רבים. הראי"ה קוק ורש"ר הירש מוסיפים גורמים מכריעים וחשובים הנמהלים בתהליך שמקורו מבית או מחוץ, אולם אם להתייחס לפעולת האדם המתפלל כשלעצמה הרי שגם הם מדברים על שינוי תודעתי. שינוי מתודעת אני פרטי לתודעת אני החוסה בצל הכרת גדולת הא-ל בדברי רש"ר, ושינוי מתודעת אני נגלית לתודעה פנים-נשמתית בדברי הראי"ה. ניתן יהיה לזהות אולי גם את דבריו של הרב סולובייצ'יק שאותם סקרנו בפרק הקודם עם המכנה המשותף של השינוי התודעתי. התודעה המכוננת במשנתו בתהליך התפילה היא תודעה שונה, תודעה של קהילת ברית העומדת לפני ה'. אולם בסופו של דבר, גם מבט שכזה ממרכז את הנכונות לשינוי תודעתי וכינון מערכת אפיסטמולוגית מחודשת. מי שבאופן מובהק לא יהיה שותף לזיהוי היסודי הנ"ל השוזר את רוב הגישות הוא ליבוביץ'. בדבריו, אותם סקרנו בפרק הקודם, נראה כי הוא היחיד שלא מתעניין בתודעת האדם המתחדשת מכוח התהליך אלא רק בשאלה היבשה אם קויימה הדרישה או לא. בעקיפין הוא מייצר כך את חשיבות העמידה לפני ה', אולם לא כתודעה מחודשת אלא לכל היותר כתואר שראוי ליהודי ירא שמיים לנסות להשיג.
בבואנו לדון ביתרונות ובחסרונות התפיסה המוצגת בפנינו, הייתי רוצה להיעזר באחד מתיאורי המנגנון שבהם השתמש הראי"ה קוק כדי להציג את אחת ממעלותיה של הגישה: "הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל". באופן מעניין, תיאור הדברים לא מבצע שימוש במונחים משדה סמנטי תיאולוגי או אונטולוגי כדי להביע את קיומה של התפילה התמידית הנשמתית כפי שהיה ניתן אולי לצפות, אלא במונחים משדה סמנטי ספרותי על גבול הרומנטי. מעבר לעובדה שזהו חלק מהזהות הסגנונית של כתבי הראי"ה קוק, העושה שימוש בחופש ספרותי-תיאורי, נדמה שיש כאן גם ריכוך של המבט ביחס לאופן שבה תפילה מתרחשת במציאות. הדוד האוהב מביא עמו צליל רך יותר – התפילה איננה עול. היא מהווה התכווננות אל צליל פנימי הקיים בעולמו של האדם. יש בחיבור המחודש אליה משהו נעים ומלא באהבה. במסגרת הדיון שאנו עורכים בסדרה זו, נדמה שלהצעה זו עשוי להיות ערך בלתי מבוטל עבור המתפלל בן ימינו. השימוש במונחי יתרונות וחסרונות הוא כאמור סמנטיקה סובייקטיבית שמטרתה לבחון את השפעת יסודות התפיסות השונות על השיח התיאולוגי המעשי אודות התפילה במרחבים שאנו מכירים בעולם כיום. בפרספקטיבה זו, נדמה שנכון לראות בהצעות שסקרנו בפרק זה בשורה טובה עבור המעיינים בתפילתם. הניכור והניתוק שהיו נחלת הגישה הקודמת, הרואה בתפילה עמידה לפני ה' אשר כל קשר בינה ובין ההשפעה על המציאות הינו מקרי בהחלט, נמוגים אל מול התחושה המנחמת של חתירה להכרת העצמי. אם הגישה הקודמת דרשה מהאדם להפוך את המציאות לכזו שאין בה חשיבות לתחושותיו או לעולמו הפנימי אלא רק לעמידה המבטלת מול ה', הרי שבגישה זו אנחנו מוצאים הצעה לראות בתפילה חתירה למיקסום הכוחות האנושיים הפנימיים ולהטבתם המרבית. הבחירה להסתכל על התפילה כפעולה של העמקה פנימה וחזרה אל המקורות החבויים בנפש עולה בקנה אחד עם דרישות שאנחנו מקשרים בטבעיות לעולמה של התפילה כגון אותנטיות, כנות ושפיכת שיח.
מעלה נוספת של המבט הרואה בתפילה הגשמה פנימית של שפע אלוקי קשורה בתוצאות מרחיקות הלכת להן ניתן לצפות מהתפילה. בניגוד לגישה הרואה בתפילה אירוע אימננטי שבו מרצה האדם את אשר על ליבו כלפי שמיא, מתבקש להניח שהנקיטה בגישה שסקרנו בפרק זה מכירה בקיומו של פן חיצוני לעולמו התודעתי של האדם, הנחשף ומתגלה בתהליך התפילה באופן שלא ניתן לחיקוי באמצעים פסיכולוגיים בלבד. התפילה לא מהווה רק מִחזור חומרים קיימים והארה מחודשת שלהם, אלא פתיחה לרבדים נוספים בלתי מושגים שמקורם בנשגב. גם תכונה זו מהווה נקודת חוזקה בגישתם של רש"ר הירש והראי"ה קוק.
זאת ועוד. אם בפרקים הקודמים עסקנו בשאלת ייחודיוּת טקס התפילה היהודי על פני טקסים רוחניים או סוציולוגיים אחרים בתרבויות העולם השונות, נוכל בנקל להבחין במשמעותה של התפילה "היהודית" כפי שאנו מכירים אותה כיום בבואנו להביט עליה ממשקפי רש"ר הירש או הראי"ה קוק. התפילה לא מהווה בעיניהם התרחשות החונה בעולמו של האדם הפרטי גרידא, ומטבע הדברים, המימד הנוסף המתהווה במציאות מכוח החיבור לתפילת הנשמה הפנימית או לערכי הנצח הנשגבים מבדיל את ההתרחשות משאר פרקטיקות רוחניות שונות הנעדרות ערכים מוספים אלו. התפילות השונות של כל באי עולם מתיימרות אולי לעלות גם הן לפני הבורא, אולם נדמה שרק התפילה היהודית במתכונתה הידועה לנו, המתממשקת כנדרש עם ערכי הנצח האלוקיים או עם פנימיות הנשמה האלוקית, מסוגלת לגלם במציאות את הרכיב הנוסף שהופך אותה להתרחשות העמוקה שהיא.
אולם לצד הבשורה שגישה זו עשויה להביא עמה, היא זקוקה עדיין לביאור ולביקורת. הצד השני של המטבע, שאותו הצפנו כבר בשלבים מוקדמים יותר בדיון ביחס לגישות הקודמות, קשור לצורך בקבלת הנחות היסוד המקדימות העומדות בבסיס השיטה. יתרונות פסיכולוגיים, הגם שלעיתים קשה לדייק בהגדרתם, ניתנים למדידה ולחישה בכלים רציונאליים מחקריים אחרי ככלות הכל. כל עוד נעזרים בהם, ורק בהם, כדי להסביר את השפעתה של התפילה על המציאות – השער לשותפות מעשית ורעיונית במפעל התפילה נשאר פתוח לכל מי שמאמין שדיבור מסוגל להשפיע על תודעה. מנגד, ככל שהתהליך שמעבירה אותנו התפילה מוסבר באמצעים פחות רציונאליים, הרלוונטיות שלו לדיון במעגלים השונים מצטמצמת ונותרת רק במרחבים שמוכנים להכיר בהנחות היסוד הבלתי רציונאליות [או לכל הפחות: בלתי מדידות] המהווים אותה. במובן זה, הביקורת על הגישה השניה שסקרנו [הרואה בתפילה כלי ממשי להשפעה על המציאות באמצעות המערכת המטאפיזית המנהלת אותה] רלוונטית גם ביחס לגישה זו. מי שלא מכיר ב"תפילה הנשמתית התמידית" או לא רואה ב"ערכי הנצח" הנשגבים הבאים לידי ביטוי בתפילה אובייקט משמעותי, לא יכיר מטבע הדברים ברבדים העל-פסיכולוגיים הנחשפים מנפשו של האדם בשעת התפילה. לא ברמה המעשית ולא ברמה התיאולוגית. יתכן אפילו שהביקורת הנ"ל רלוונטית גם עבור יהודים יראי שמיים, המוכנים לקבל את ההנחה הלא רציונאלית ולא מוחשית בדבר קיומה של "נשמה אלוקית" שערכה גדול יותר מ"האני הפנימי" שבו יכול כל אחד להכיר, אולם לא בהכרח את הקביעה בדבר תפילה פנימית תמידית. הגישה של הראי"ה קוק מציבה תת הנחות יסוד נוספות, שהצורך להכיר בהן קריטי ביותר לקבלת הדברים. ברמה המעשית רבים עשויים שלא להזדהות עם חווית התפילה התמידית של הנשמה כאירוע המוּכר להם, וברמה התיאולוגית ודאי יהיה ניתן לחלוק על האונטולוגיה של ההנחות שמבססות את הטיעון. אם להתייחס לאופן בו נוסחו הדברים בהגות הראי"ה קוק שסקרנו לעיל, נדמה שאי-קבלת הנחות היסוד עשויה להיות מובנת בהרבה. לעומת זאת, ההצעה שראינו בדבריו של רש"ר הירש מצליחה להתנער מחלק בלתי מבוטל מהביקורת, היות והיא לא מדברת על רובד נוסף הנובע מתוך נשמתו של האדם אלא על היתרון הכרוך בממשק עם הנצחי והנשגב. אמנם גם בשביל להכיר בממשותה של קונסטרוקציה רוחנית שכזו יש להכיר בקיומו של נשגב אלוקי, אולם "ערכי הנצח" המתוארים בדבריו, בהם יש להכיר כדי לאשרר את המודל, מתמצים בהנחות יסודיות בהרבה. "אמת" כמו גם "עבודת השם" – אותן דוגמאות המובאות בדבריו לנשגבות שאיתה מתממשק האדם המתפלל – הן הנחות יסוד בסיסיות בהרבה במרחבי הלימוד היהודיים מאשר ההנחה הספציפית המחודשת שמציע הראי"ה קוק אודות תפילה פנימית תדירית. אמיתת הא-ל והצורך בעבודתו הם יסודות הרבה יותר טריוויאליים בעולמו של כל מי שעשוי לראות בתפילה הצעה דתית רלוונטית. בהתאמה, הטענה המעמיסה עליהם את מקור הרובד העל-פסיכולוגי המתגלה בעולמו של המתפלל תהיה מתקבלת יותר מטבעה עבור מעגלים יותר נרחבים.
דנו אפוא בגישה הרביעית, הרואה את התפילה כחשיפת רצון פנימי או כהגשמת אידיאלים נשגבים במציאות. אנחנו עומדים כעת לקראת סופו של הדיון, לאחר שביררנו ארבעה כיוונים משמעותיים לתשובה על השאלה בה פתחנו. בפרק הבא והאחרון, נבקש לסכם את הדברים ולהגות באופן מרוכז במסקנות העולות מתהליך הלימוד שערכנו כאן. בשלהי הדברים ולקראת הסיכום, נבקש להזמין אתכם לחשיבה עצמית מקדימה. אילו מהשיטות הבנתם כראוי? לאיזו מהן אתם מתחברים? האם לאחר מחשבה בנושא אתם מסוגלים להצביע על מספר אלמנטים מתוך אלו שסקרנו המרכיבים יחדיו את תפיסת העולם שלכם בנוגע לאופן פעולתה של התפילה? האם בעיתים ובהזדמנויות שונות אתם חשים כי הסברים מסויימים יותר רלוונטיים עבורכם מאשר היו בעבר, בעוד שאחרים שנדמו לכם כמודל בלעדי כבר לא נמדדים באותו המשקל שהיה להם? מה זה יכול להגיד?
כל זאת ועוד – בפרק הסיכום של הסדרה, בעזרת השם יתברך.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
יהיו לרצון
פעולת התפילה במציאות מוסברת באמצעות מנגנונים שונים, המהווים הנחות יסוד עבור בירורים נוספים בענייני התפילה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בחשיבות לימוד התפיסות הללו ובשלוש גישות יסוד שונות המציגות הצעה תפיסתית של המערכת המכאנית המקשרת בין תפילתו של האדם לשינוי המתחולל במציאות. דיברנו על הגישה הרואה בתפילה אירוע שכוחו בשינוי הפנימי שהוא מהווה בקרבו של המתפלל. סקרנו גם את המקורות המציירים תמונה מוחשית יותר של השפעה ישירה וממשית הנגרמת מכוחה של התפילה באמצעות מערכת מטפיסית שמאוחדת עם המציאות החומרית. בפרק האחרון עיינו גם בדבריהם של מי שמציעים להסיט את הפרספקטיבה ולא לדון בשאלה זו, בין אם משום שלדידם אין כל השפעה של התפילה על המציאות ובין אם משום שהם סבורים שלא זו הנקודה הקריטית המתהווה במציאות מכוח התפילה. קראנו לגישה זו "לפניך", והיא מהווה איגוד של כל מי שבסופו של יום ראה בתפילה עמידה לפני ה' במנותק מהצורך להכיר בהשפעתה על המציאות. בפרק זה נבקש לדון בגישה הרביעית והאחרונה לסדרה זו, גישה שנכנה באמצעות החלק האחרון בפסוק החותם את תפילת עמידה: "יהיו לרצון".
כפי שציינו כבר מספר פעמים, החלוקה לגישות שונות תלויה בעיקר בלב הטענות הגולמיות השונות. רבים מההוגים והחכמים המתארים את התפילה משווים לה משמעות השואבת משילוב של יותר מאחד מהיסודות שראינו. אין כל הכרח שמי שרואה בתפילה התרחשות אימננטית לא יסכים להכיר בה גם כעמידה לפני ה'. באופן דומה, תפיסת התפילה כמשפיעה ממשית על המציאות גם היא לא סותרת את ההנחה כי הפניה אל הבורא מהווה יצירה של קהילת ברית מתפללת, וכן על זו הדרך. כמו כן, ניתן למצוא מגוון תיאורים אודות התפילה שבבסיס דבריהם עומדים פיתוחים שונים של תפיסות היסוד שסקרנו והם אינם מושתתים רק על הטענה הגולמית גרידא. בחלק מהמקרים מדובר בגוון שונה של תפיסה שסקרנו כבר ובחלק מהמקרים הנבדלות יכולה לייצר גישה חדשה נפרדת. בפרק זה נבקש לעסוק בגישה שיכולה להראות כפיתוח מתקדם של הגישה הראשונה והשנייה [ואולי גם השלישית], אך נדמה שנכון יהיה להגדיר אותה כבר כגישה רביעית בפני עצמה.
בהצגת הגישה הראשונה דיברנו על ערכה הפסיכולוגי והאימננטי של התפילה. אחד הצמצומים שציינו ביחס לצורת חשיבה מעין זו הוא העובדה שלכאורה תקרת המימוש של כוח התפילה מסתכמת בכוחות התודעתיים הטמונים בתוך עולמו של האדם. הרצאת המחשבות והעניינים היושבים על הלב יכולה להיטיב מחדש את הפרספקטיבה ביחס אליהם ולהאיר אותם באור חדש, אולם כך, באופן מובנה, היא תישאר תחומה בעולמו הפנימי של האדם ובכוחות החבויים בו. הרציונאל המנחה הנחה זו הוא שהשלם לא יכול להיות גדול מסך חלקיו. הגישה שנבקש לסקור מציעה את האפשרות לפיה ההעמקה האישית בתפילה מצליחה לבקוע את מגבלות האדם עצמו ולהנכיח בו כוחות ותחושות שלא היו קיימים בו בגלוי עד כה. באופנים כאלו ואחרים, השלם כן מתגלה כגדול מסך חלקיו – הוא מסוגל להתרחב. ישנם עומקים משמעותיים יותר בנשמה שמגיעים לידי ביטוי רק באמצעות התפילה. בכוחה של התפילה להפגיש את האדם עם חלקים בנפש שלו שאינם נגישים לו בצורה אחרת. באופן זה מהווה התפילה הבטה פרסונלית מחודשת על המציאות, אולם לא מתוך סידור מחשבות חדש אלא מתוך התחדשות שלא היתה בו קודם. זוהי כניסה של רכיבים נוספים לתמונה הכוללת. גוון נוסף שאותו נסקור לשם חידוד הדברים מציע להבין שהתפילה, בהיותה חיבור להוויה כללית, גדולה ונצחית יותר, נוטעת באדם משהו מיסוד הנצח שבה. בכך היא הופכת את עיסוקו הפנימי של האדם המתפלל לתהליך שנוגע במשהו גדול יותר מאשר עולמו הפנימי בלבד. אמנם המתפלל עוסק באופן ישיר בעולמו הפנימי, אולם "יישור הקו" הנדרש ממנו לטובת קיום התהליך היהודי הדווקאי [ולא כל פרקטיקת מיינדפולנס אחרת] מתקף יסודות נוספים בתהליך ומצליח לפרוץ את תקרת האני הפנימי.
הבחירה לכנות גישה זו בשם "יהיו לרצון" קשורה לאופן בו היא תופסת את פעולת התפילה – התחברות לרצון פנימי יותר. בעולמו הפנימי של האדם קיים רצון מסויים, רצון טוב, שהבאתו לידי ביטוי תיטיב עם המציאות. התפילה היא האופן שבו "מתיישר" האדם אל רצונו הפנימי הטוב ומצליח לבטא אותו במציאות ובכך להשפיע עליה לטובה.
תהינו ביחס לכל אחת מן הגישות הקודמות באיזה אופן היא קוראת את מכלול הרכיבים והדרישות ההלכתיים, הספרותיים והרוחניים שחז"ל תיארו בהם את התפילה. האם האוריינטציה בה היא מנוסחת תואמת דרישות כגון זמנים וטקסט קבועים, צורך בכוונה או נקיות, וכן שאר קביעות רוחניות וטכניות? על גבי העיסוק הקודם בעניינים אלו, נדמה שביחס לגישה שאנו סוקרים כעת האלמנטים השונים יוכלו להיות מוסברים בקלות. הצורך ביצירת סטנדרט מחייב המהווה "הבעת רצינות" בעולמו של האדם, כמו גם הדרישה לעמידה מכובדת ומכבדת אל נוכח ה', שהיוו הגיון פנימי בהסברת רכיבי התפילה השונים בדיון על הגישות הקודמות, יכולים לשמש גם כאן כהסבר רלוונטי. הקומה הנוספת המתגלה בנפשו של האדם בעת התפילה ע"פ גישה זו היא פועל יוצא של תהליך נפשי וטכני שאופיו חייב להיות תואם, כאמור, את כללי הטקס. מטבע זיקתה וקרבתה לגישות הקודמות, גם לפי תפיסה זו הדברים עולים יפה.
דברים מעין אלה עולים מתוך הגותו של הראי"ה קוק. הראי"ה קוק כתב במקומות רבים על תפילה, וכחוקרי הנחות היסוד בדבריו נוכל לבחור מקורות רבים לעיין בהם. אולם נדמה שיותר מכל אפשרות אחרת, אחד ממקבצי המסות הרלוונטיים ביותר עבורנו הוא ההקדמה לספר "עולת ראיה". הספר, שנערך בידי בנו, הרצי"ה קוק, עוצב כאסופת פירושים ומסות עצמאיות על סדר התפילה והסידור. חלק גדול מתכניו לא עוסק בתפילה עצמה אלא מובא אגב התכנים הנידונים בתפילה. ההקדמה לספר עולת ראיה הינה אסופת מסות המהווה ריכוז משמעותי מהגות הראי"ה על תפילה. פרקי ההקדמה עוסקים בהדרכות לחלקי התפילה השונים, כמו גם ביחסי התפילה והתורה, בדרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור, ובפרק הראשון של ההקדמה גם ב"תפילה המתמדת של הנשמה".
נבקש לנתח את שתי הפסקאות הפותחות את הפרק הראשון בהקדמה בכדי לבחון את מודל השפעת התפילה דרך רבדי הנפש שמשרטט הראי"ה קוק. הפיסקה הראשונה פותחת בהצגת המרחב הנפשי כמרחב הנמצא ברובד זה או אחר בתנועה נפשית מתמדת של תפילה [הקדמה לעולת ראיה, "התפילה המתמדת של הנשמה", א]:
"התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו־של־עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו"
גם בלי לעמוד על משמעותה של התורה כאמצעי להוצאה-אל-הפועל של תפילת הנשמה, נשים לב לנתון הפתיחה הלא-טריוויאלי שאיתו מבסס הראי"ה קוק את תפיסתו ביחס לתפילה. התפילה, או לכל הפחות "התפילה של הנשמה", היא אירוע תמידי המתרחש ברובד סמוי ופנימי במרחב בו מצוייה הנשמה ומבקש לפרוץ אל המציאות. אם עד כה היינו רגילים לתפוס את ההתרחשות התפילתית כאירוע שבו מעשיו של האדם מחוללים דברים במציאות, הרי שעכשיו אנחנו נחשפים להצעה שונה הרואה במעשה התפילה האנושי המודע פתיחת פתח אל מגמות תפילה אחרות הקיימות במציאות והבאתן לידי ביטוי. במידה מסויימת מדובר בהיפוך של ממש בתפיסת ההתרחשות המטאפיסית, וכפי שנראה, גם בתפיסת השפעת התפילה בהתאמה. הסיבה לכך היא שמעבר לשוני המבני בתפיסת המערכת, ניתן יהיה לצפות שגישה שזהו בסיסה תדרוש מהאדם עבודה בכלים אחרים. מיומנויות של הקשבה והאזנה לקול פנימי עשויות להימצא כשימושיות ונכונות יותר למתפלל מאשר כישורי החצנה, נאום והוצאה החוצה. ההנחה הבסיסית הרואה בנשמה גורם המצוי בתפילה תמידית עשויה להתברר כמקור לנחמה ואישוש עבור האדם המתפלל, משום שהטקס כולו נצבע מחדש באור אותנטי יותר של חזרה אל המקורות הטבעיים ולא רק כהבנייה של קונסטרוקציה חדשה ומנותקת. ולא רק בהיבטים מיסטיים ניתן למצוא את הקריאה של הראי"ה קוק כמנחמת. אמנם יתכן שתיאור התפילה התמידית של הנשמה מתייחס להיבט פנימי מיסטי של הנפש, אולם יתכן גם שיהיה נכון לזהות אותו עם הרצון הפנימי המתמיד של המציאות לשאוף לטוב ולחזור לטוב, רעיון יסוד בתורתו של הראי"ה קוק. אם נסביר כך, נראה שהמודל ישאר רלוונטי עבור כל מי שמרגיש שציר חייו הוא תהליך ההולך ומיטיב עם התקדמותו. הרצון להתגלותה של התפילה החבויה נראה בפשטות כרצון פנימי של הנשמה ולא בהכרח כרצון שכלי מודע, אולם יתכן כי חלק מממשותו קשור בקשר הדוק לרצון האנושי המודע לגלות את התפילה הפנימית. ספרות רבה ברחבי העולם כולו עוסקת בשאלה כיצד לגלות את הרצונות הפנימיים של האני. אם נרצה, יתכן שהתפילה הפנימית של הראי"ה קוק איננה שונה בהרבה.
זוהי אם כן הפתיחה למסה המכונה "תפילתה המתמדת של הנשמה" ומחשבות ראשוניות אודותיה. על בסיס הקונסטרוקציה הרוחנית הנ"ל נעיין בפסקה הבאה בפרק, וננסה להרחיב בהבנת מודל השפעת התפילה המוצג בפנינו [שם, ב]:
"אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן 'הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו'"
בפסקה זו אנחנו מגלים כי היתכנותה של תפילה מתוקנת כרוכה בהכרח בהכרת המודל המטאפיזי מהפסקה הקודמת. תפילה פנימית המתגלה בשעת התפילה המעשית ומהווה הנכחה של שפע ורצון. למעשה, בהתייחס לתוכנו של המודל, מדובר בקביעה די מתבקשת. אם התפילה מהווה יצירה של ממשק בין המודע האנושי ובין התפילה המתמדת של הנשמה, די סביר שחוסר ההכרה בכך נותר כמכשול בדרכה של תפילת הנשמה המתמדת לבוא לידי ביטוי ולכונן את המחשת השפע במציאות. העיקר חסר מן הספר. ומה עוד אנחנו למדים מכאן על אותה "יציאה אל הפעול" של התפילה הפנימית המתרחשת בשעת התפילה המעשית? משל השושנה בו משתמש הראי"ה קוק חוזר ומדגיש את האופן בו משפיעה התפילה ע"י היפתחות לשפע פנימי. גם הטל וגם האור הם דברים שצורתם הנראית לעין האנושית מתהווה רק מתוך המגע עם אובייקט ממשי. אדי המים אמנם מצויים באוויר גם ללא מצע להתעבות, כמו גם האור הנע בחלל ללא אובייקט ממשי לפגוע בו, אלא ששניהם נותרים חסרי ממשות בעולמו ההכרתי המודע של האדם כל עוד אין בקרבתם פריט מתאים להתגבש סביבו. השושנה הפותחת את עליה לטל ולקרני האור מהווה אלגוריה לכך שהמנח העצמי משפיע על יכולת הקליטה, והתנועה העצמית של הפתיחה מאפשרת קבלה של שפע סובב שעד כה לא הצליח לחדור מבעד לעלים העבותים ולממש את התועלת שבו. בשונה מתיאורו של רש"ר הירש שנראה להלן, נדמה שבדבריו של הראי"ה קוק ה-"טל" וה-"אור" לא מהווים גורמים חיצוניים לאדם, אלא משמשים כיסודות פנימיים בנפש שמהותם היתה חבויה מגישה וחסרת משמעות בעולם המודע. רק התפילה הממשית מצליחה להוביל את האדם לחיבור אל אותם זרמים כמוסים שמצויים בנשמתו. עוד כדאי לתת את הדעת על כך שההתייחסות אל קיומה של "תפילה כתיקונה" מעלה גם את אפשרות התשליל בדבר קיומה של תפילה "שלא כתיקונה". אולם בניגוד למה שכנראה היינו מגדירים כתפילה שלא כתיקונה באמות המידה של כמה מהגישות הקודמות שסקרנו בסדרה זו, נדמה שבהגות הראי"ה קוק מדובר גם על תפילות שעל פניו מתנהלות כשורה. הגישה הרואה בתפילה התרחשות בעלת השלכות פסיכולוגיות על המציאות היתה מכילה ומחשיבה גם תפילה שלא מכירה בקיומה של התפילה התמידית הנשמתית, כל עוד בעולמו של האדם היא היוותה עמידה לפני ה' והשתפכות בפניו. במסה המצוייה לפנינו, לעומת זאת, תפילה שלא נישאת מתוך הכרת המנגנון הספציפי הזה נשללת ברמה זו או אחרת מלהיות תפילה מתוקנת. ניתן לתהות על פשר הביטוי "תפילה כתיקונה", אולם לכל הפחות נראה שחוסר הכרת המנגנון מביא לידי פגם ביכולתו של השפע הפנימי להתממש.
כדי שנוכל לדון בהצעתו המחודשת של הראי"ה קוק באופן יותר מעמיק, הבה נבחן את דבריו של רש"ר הירש הנושאים גוון שונה. את התפיסה הרואה בתפילה הגשמה של כוחות נוספים הנובעת מהתיישרות עם ערכי נצח המצויים מעבר לעולמו הפנימי של האדם ניתן למצוא בפירושו של רש"ר הירש לתורה [בראשית כ, ז, "ויתפלל"]:
"משורש "פלל" ("שפט")... "המתפלל" כביכול "מפלל" את עצמו, מחדיר את האמת האלוהית לכל פינות ישותו והווייתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה'. נמצאת התפילה היהודית עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של "תפילה". לא השתפכות מבפנים, לא ביטוי למה שהלב רוחש כבר - לכך אנו קוראים "תחינה", "שיח" וכד' - אלא החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ. אין תפילה אלא "עבודה שבלב", אין "מתפלל" אלא "עובד" על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה'. אלמלא כן, אילו תפילה הייתה רק ביטוי לרחשי הלב - כיצד היה אפשר לקבוע לה זמן ונוסח? כיצד אפשר היה להניח שהציבור כולו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת בזמנים הקבועים מראש? יתר על כן, תפילה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חוויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החוויה ונשגבה עד מאוד, הרי היא למעלה מכל ביטוי, ולה דומיה תהילה. אמור מעתה: לא באו תפילות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנת האמת להיאמר: חסרון "מצב רוח" לתפילה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כוחה המציל וערכה הנשגב של אותה "עבודה שבלב" הנעשית ע"י תפילה. "מצב רוח" חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח, שהיא איננה יסוד לתפילה, אלא תכליתה ומטרתה הנעלה."
קל לשים לב לדמיון הרב שבין דברים אלו ובין דברים שכתב ישעיהו ליבוביץ' כביסוס לשיטתו בסוגייה אותה סקרנו בפרק הקודם. התפילה מהווה "הכנסה" ולא "הוצאה", ובוודאי שלא היה ניתן לצפות מ"השתפכות" לעמוד בסטנדרטים נוקשים של זמן ונוסח. ננסה בכל אופן לעמוד על טיב ההבדל שבין הצעתו של רש"ר ובין ההצעה הרואה בתפילה "עמידה לפני ה'" אותה סקרנו בפרק הקודם. רש"ר לא מדבר על המפגש עם הנצח והשגב כביטולו של האדם – אלמנט הכרוך בהכרח בתפיסת העמידה לפני הא-ל של ליבוביץ' – אלא כהזדמנות לשכלול עולמו הפנימי של האדם עד לפסגות שלא היה ניתן להגיע אליהן בצורה אחרת. התפילה מתוארת כאן בדבריו כשיפור במצבו הנפשי של האדם, המורכב משני רכיבים. בחלקו האחד הוא נובע מהמסע האישי שאותו עשה המתפלל [מה שמקביל בפשטות לגישה הרואה בתפילה אירוע אימננטי], ובחלקו השני הוא מהווה קניין של יסוד חיצוני לאדם שלא היה בו קודם [כפי שאולי ניכר יותר בגישות הרואות בתפילה התרחשות ממשית במציאות]. התמונה הפנימית שהוא מציג נבדלת מהגישות הקודמות בכך שההשפעה של התפילה איננה מציאותית ממש, ואף איננה פנימית בלבד. באופן זה הוא מסביר בעצמו את מה שהצענו כבר להניח מבחינה אפריורית: התפילה מנוהלת במסגרות קבועות של זמנים וטקסטים מאחר והיא אינה פעולה של הוצאה או של מתן ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. התפילה היא התרחשות בה נפש האדם קולטת מכוחם של ערכים חיצוניים הגדולים יותר ממנה. מקור העוצמה הרתום למעבר המשוכה העצמית הוא עליונותם של הערכים שאיתם בא המתפלל במגע. אמת, אמונה וחפץ בעבודת ה' הם הדוגמאות למהותם של ערכים אלו שמביא רש"ר הירש בדבריו, ואולי ניתן להניח מרוח הדברים שגם "עמידה לפני ה'" יכולה להיכלל אף היא ברשימת מקורות ההשראה הגבוהים של התפילה.
אם בניתוח דבריו של רש"ר הירש דייקנו כי מקור העוצמה הרתום למעבר המשוכה העצמית ושבירת תקרת העולם הפנימי של האדם הוא עליונותם של ערכי האמת האלוקיים המתבטאים בתפילה, הרי שבהגותו של הראי"ה קוק המקור הוא עומקה הבלתי נגמר של נשמת האדם המתפלל. לא מתוך חיבור להוויה חיצונית אלא מתוך היפתחות עצמית אל מעמקים חדשים שניתנים לחשיפה רק באמצעות התפילה.
ניתן בכל אופן למצוא גם נקודת דמיון משמעותית אחת בין הצעותיהם של הראי"ה קוק ושל רש"ר הירש לבין גישתו של ר' נחמן למשל, אותה סקרנו במסגרת העיסוק בגישה הראשונה הרואה בתפילה התרחשות אימננטית בעולמו של האדם. בשלושת המסות נדמה שנקודת המפנה שמחולל האדם המתפלל טמונה בפעולה של שינוי מצב התודעה. ר' נחמן בדרכו, כפי שהארכנו בה בפרק השני של הסדרה, רואה בעצם השינוי התודעתי שינוי מציאותי. המשקפיים דרכם הוא מביט על המציאות מהוות את המציאות שלו, והוא עקבי בתפיסה זו בהקשרים רבים. הראי"ה קוק ורש"ר הירש מוסיפים גורמים מכריעים וחשובים הנמהלים בתהליך שמקורו מבית או מחוץ, אולם אם להתייחס לפעולת האדם המתפלל כשלעצמה הרי שגם הם מדברים על שינוי תודעתי. שינוי מתודעת אני פרטי לתודעת אני החוסה בצל הכרת גדולת הא-ל בדברי רש"ר, ושינוי מתודעת אני נגלית לתודעה פנים-נשמתית בדברי הראי"ה. ניתן יהיה לזהות אולי גם את דבריו של הרב סולובייצ'יק שאותם סקרנו בפרק הקודם עם המכנה המשותף של השינוי התודעתי. התודעה המכוננת במשנתו בתהליך התפילה היא תודעה שונה, תודעה של קהילת ברית העומדת לפני ה'. אולם בסופו של דבר, גם מבט שכזה ממרכז את הנכונות לשינוי תודעתי וכינון מערכת אפיסטמולוגית מחודשת. מי שבאופן מובהק לא יהיה שותף לזיהוי היסודי הנ"ל השוזר את רוב הגישות הוא ליבוביץ'. בדבריו, אותם סקרנו בפרק הקודם, נראה כי הוא היחיד שלא מתעניין בתודעת האדם המתחדשת מכוח התהליך אלא רק בשאלה היבשה אם קויימה הדרישה או לא. בעקיפין הוא מייצר כך את חשיבות העמידה לפני ה', אולם לא כתודעה מחודשת אלא לכל היותר כתואר שראוי ליהודי ירא שמיים לנסות להשיג.
בבואנו לדון ביתרונות ובחסרונות התפיסה המוצגת בפנינו, הייתי רוצה להיעזר באחד מתיאורי המנגנון שבהם השתמש הראי"ה קוק כדי להציג את אחת ממעלותיה של הגישה: "הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל". באופן מעניין, תיאור הדברים לא מבצע שימוש במונחים משדה סמנטי תיאולוגי או אונטולוגי כדי להביע את קיומה של התפילה התמידית הנשמתית כפי שהיה ניתן אולי לצפות, אלא במונחים משדה סמנטי ספרותי על גבול הרומנטי. מעבר לעובדה שזהו חלק מהזהות הסגנונית של כתבי הראי"ה קוק, העושה שימוש בחופש ספרותי-תיאורי, נדמה שיש כאן גם ריכוך של המבט ביחס לאופן שבה תפילה מתרחשת במציאות. הדוד האוהב מביא עמו צליל רך יותר – התפילה איננה עול. היא מהווה התכווננות אל צליל פנימי הקיים בעולמו של האדם. יש בחיבור המחודש אליה משהו נעים ומלא באהבה. במסגרת הדיון שאנו עורכים בסדרה זו, נדמה שלהצעה זו עשוי להיות ערך בלתי מבוטל עבור המתפלל בן ימינו. השימוש במונחי יתרונות וחסרונות הוא כאמור סמנטיקה סובייקטיבית שמטרתה לבחון את השפעת יסודות התפיסות השונות על השיח התיאולוגי המעשי אודות התפילה במרחבים שאנו מכירים בעולם כיום. בפרספקטיבה זו, נדמה שנכון לראות בהצעות שסקרנו בפרק זה בשורה טובה עבור המעיינים בתפילתם. הניכור והניתוק שהיו נחלת הגישה הקודמת, הרואה בתפילה עמידה לפני ה' אשר כל קשר בינה ובין ההשפעה על המציאות הינו מקרי בהחלט, נמוגים אל מול התחושה המנחמת של חתירה להכרת העצמי. אם הגישה הקודמת דרשה מהאדם להפוך את המציאות לכזו שאין בה חשיבות לתחושותיו או לעולמו הפנימי אלא רק לעמידה המבטלת מול ה', הרי שבגישה זו אנחנו מוצאים הצעה לראות בתפילה חתירה למיקסום הכוחות האנושיים הפנימיים ולהטבתם המרבית. הבחירה להסתכל על התפילה כפעולה של העמקה פנימה וחזרה אל המקורות החבויים בנפש עולה בקנה אחד עם דרישות שאנחנו מקשרים בטבעיות לעולמה של התפילה כגון אותנטיות, כנות ושפיכת שיח.
מעלה נוספת של המבט הרואה בתפילה הגשמה פנימית של שפע אלוקי קשורה בתוצאות מרחיקות הלכת להן ניתן לצפות מהתפילה. בניגוד לגישה הרואה בתפילה אירוע אימננטי שבו מרצה האדם את אשר על ליבו כלפי שמיא, מתבקש להניח שהנקיטה בגישה שסקרנו בפרק זה מכירה בקיומו של פן חיצוני לעולמו התודעתי של האדם, הנחשף ומתגלה בתהליך התפילה באופן שלא ניתן לחיקוי באמצעים פסיכולוגיים בלבד. התפילה לא מהווה רק מִחזור חומרים קיימים והארה מחודשת שלהם, אלא פתיחה לרבדים נוספים בלתי מושגים שמקורם בנשגב. גם תכונה זו מהווה נקודת חוזקה בגישתם של רש"ר הירש והראי"ה קוק.
זאת ועוד. אם בפרקים הקודמים עסקנו בשאלת ייחודיוּת טקס התפילה היהודי על פני טקסים רוחניים או סוציולוגיים אחרים בתרבויות העולם השונות, נוכל בנקל להבחין במשמעותה של התפילה "היהודית" כפי שאנו מכירים אותה כיום בבואנו להביט עליה ממשקפי רש"ר הירש או הראי"ה קוק. התפילה לא מהווה בעיניהם התרחשות החונה בעולמו של האדם הפרטי גרידא, ומטבע הדברים, המימד הנוסף המתהווה במציאות מכוח החיבור לתפילת הנשמה הפנימית או לערכי הנצח הנשגבים מבדיל את ההתרחשות משאר פרקטיקות רוחניות שונות הנעדרות ערכים מוספים אלו. התפילות השונות של כל באי עולם מתיימרות אולי לעלות גם הן לפני הבורא, אולם נדמה שרק התפילה היהודית במתכונתה הידועה לנו, המתממשקת כנדרש עם ערכי הנצח האלוקיים או עם פנימיות הנשמה האלוקית, מסוגלת לגלם במציאות את הרכיב הנוסף שהופך אותה להתרחשות העמוקה שהיא.
אולם לצד הבשורה שגישה זו עשויה להביא עמה, היא זקוקה עדיין לביאור ולביקורת. הצד השני של המטבע, שאותו הצפנו כבר בשלבים מוקדמים יותר בדיון ביחס לגישות הקודמות, קשור לצורך בקבלת הנחות היסוד המקדימות העומדות בבסיס השיטה. יתרונות פסיכולוגיים, הגם שלעיתים קשה לדייק בהגדרתם, ניתנים למדידה ולחישה בכלים רציונאליים מחקריים אחרי ככלות הכל. כל עוד נעזרים בהם, ורק בהם, כדי להסביר את השפעתה של התפילה על המציאות – השער לשותפות מעשית ורעיונית במפעל התפילה נשאר פתוח לכל מי שמאמין שדיבור מסוגל להשפיע על תודעה. מנגד, ככל שהתהליך שמעבירה אותנו התפילה מוסבר באמצעים פחות רציונאליים, הרלוונטיות שלו לדיון במעגלים השונים מצטמצמת ונותרת רק במרחבים שמוכנים להכיר בהנחות היסוד הבלתי רציונאליות [או לכל הפחות: בלתי מדידות] המהווים אותה. במובן זה, הביקורת על הגישה השניה שסקרנו [הרואה בתפילה כלי ממשי להשפעה על המציאות באמצעות המערכת המטאפיזית המנהלת אותה] רלוונטית גם ביחס לגישה זו. מי שלא מכיר ב"תפילה הנשמתית התמידית" או לא רואה ב"ערכי הנצח" הנשגבים הבאים לידי ביטוי בתפילה אובייקט משמעותי, לא יכיר מטבע הדברים ברבדים העל-פסיכולוגיים הנחשפים מנפשו של האדם בשעת התפילה. לא ברמה המעשית ולא ברמה התיאולוגית. יתכן אפילו שהביקורת הנ"ל רלוונטית גם עבור יהודים יראי שמיים, המוכנים לקבל את ההנחה הלא רציונאלית ולא מוחשית בדבר קיומה של "נשמה אלוקית" שערכה גדול יותר מ"האני הפנימי" שבו יכול כל אחד להכיר, אולם לא בהכרח את הקביעה בדבר תפילה פנימית תמידית. הגישה של הראי"ה קוק מציבה תת הנחות יסוד נוספות, שהצורך להכיר בהן קריטי ביותר לקבלת הדברים. ברמה המעשית רבים עשויים שלא להזדהות עם חווית התפילה התמידית של הנשמה כאירוע המוּכר להם, וברמה התיאולוגית ודאי יהיה ניתן לחלוק על האונטולוגיה של ההנחות שמבססות את הטיעון. אם להתייחס לאופן בו נוסחו הדברים בהגות הראי"ה קוק שסקרנו לעיל, נדמה שאי-קבלת הנחות היסוד עשויה להיות מובנת בהרבה. לעומת זאת, ההצעה שראינו בדבריו של רש"ר הירש מצליחה להתנער מחלק בלתי מבוטל מהביקורת, היות והיא לא מדברת על רובד נוסף הנובע מתוך נשמתו של האדם אלא על היתרון הכרוך בממשק עם הנצחי והנשגב. אמנם גם בשביל להכיר בממשותה של קונסטרוקציה רוחנית שכזו יש להכיר בקיומו של נשגב אלוקי, אולם "ערכי הנצח" המתוארים בדבריו, בהם יש להכיר כדי לאשרר את המודל, מתמצים בהנחות יסודיות בהרבה. "אמת" כמו גם "עבודת השם" – אותן דוגמאות המובאות בדבריו לנשגבות שאיתה מתממשק האדם המתפלל – הן הנחות יסוד בסיסיות בהרבה במרחבי הלימוד היהודיים מאשר ההנחה הספציפית המחודשת שמציע הראי"ה קוק אודות תפילה פנימית תדירית. אמיתת הא-ל והצורך בעבודתו הם יסודות הרבה יותר טריוויאליים בעולמו של כל מי שעשוי לראות בתפילה הצעה דתית רלוונטית. בהתאמה, הטענה המעמיסה עליהם את מקור הרובד העל-פסיכולוגי המתגלה בעולמו של המתפלל תהיה מתקבלת יותר מטבעה עבור מעגלים יותר נרחבים.
דנו אפוא בגישה הרביעית, הרואה את התפילה כחשיפת רצון פנימי או כהגשמת אידיאלים נשגבים במציאות. אנחנו עומדים כעת לקראת סופו של הדיון, לאחר שביררנו ארבעה כיוונים משמעותיים לתשובה על השאלה בה פתחנו. בפרק הבא והאחרון, נבקש לסכם את הדברים ולהגות באופן מרוכז במסקנות העולות מתהליך הלימוד שערכנו כאן. בשלהי הדברים ולקראת הסיכום, נבקש להזמין אתכם לחשיבה עצמית מקדימה. אילו מהשיטות הבנתם כראוי? לאיזו מהן אתם מתחברים? האם לאחר מחשבה בנושא אתם מסוגלים להצביע על מספר אלמנטים מתוך אלו שסקרנו המרכיבים יחדיו את תפיסת העולם שלכם בנוגע לאופן פעולתה של התפילה? האם בעיתים ובהזדמנויות שונות אתם חשים כי הסברים מסויימים יותר רלוונטיים עבורכם מאשר היו בעבר, בעוד שאחרים שנדמו לכם כמודל בלעדי כבר לא נמדדים באותו המשקל שהיה להם? מה זה יכול להגיד?
כל זאת ועוד – בפרק הסיכום של הסדרה, בעזרת השם יתברך.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
