לפניך
בפרקי הסדרה הקודמים עסקנו בדרכים שונות להבנת פעולתה של התפילה במציאות. דיברנו על הגישה הרואה את פעולת התפילה בעולם כהשפעה אימננטית על תודעתו של האדם [אותה כינינו "הגיון ליבי"] ועל הגישה הרואה בתפילה התרחשות בעלת השפעה ממשית על העולם העוברת דרך מערכות השפעה מובנות במציאות [אותה כינינו "אמרי פי"]. בפרק זה נבקש להרחיב את היריעה אודות מספר גוונים של תשובות המתלכדים לכדי גישה שלישית: הגישה המבקשת לראות בתפילה בעיקר את מילוי החובה שהיא מהווה, והיותה התרחשות של עמידה לפני הא-ל ומילוי דרישותיו. בהמשך לדרשתנו היצירתית את הפסוק שבו בחרו חז"ל לחתום את תפילת העמידה, לגישה זו נקרא מעתה "לפניך". מעשה התפילה בעולם לא נמדד בכך שהוא מגשים בקשה זו או אחרת מתוכנה, אלא בכך שהאדם עומד "לפניך" – בהכרה מול בוראו ובקיום מצוותיו.
במובן מסויים, הגישה השלישית שאנו פוגשים ביחס לשאלת היסוד שלנו אודות אופן השפעתה של התפילה בעולם יכולה לשלול את הנחת הבירור איתה פתחנו. אם הנחנו עד כה שלתפילה מסתמא יש השפעה בעולם באופן זה או אחר, והבנת המערכת כולה תשפיע על איכות הדיון והעיון בנושאי התפילה השונים, הרי שעתה נבקש לבחון את גישתם של מי שהרהרו אחר עצם הנחת היסוד שלנו, או לכל הפחות על אופן הצגתה. האמנם התפילה משפיעה על המציאות? האמנם זה קורה באופן שחשבנו? האם יתכן שאנחנו מנהלים טקס בקשה והעתרה שלא מתיימר לחולל את השינוי המציאותי שבו הוא נוקב? ואם כן, מה משמעותה של פעולה כזו? האם אין בכך סתירה מובנית לתכני התפילה ולמבנה המעתיר והמבקש שלה?
כפי שנראה, הדברים לא נובעים רק מתוך מחשבה על "חוסר ההשפעה" שבתפילה, אלא בעיקר מתוך תפיסה של אירוע התפילה כהתרחשות שמוקדה בעצם הקשר והזיקה יותר מאשר בתוכן המדובר בה. ננסה להציג באופן ראשוני את הגישה שעונה לשאלות אלו ומבססת תפיסה אלטרנטיבית של אופן השפעת התפילה במציאות. עד כה הנחנו שתוכן התפילה ואופי האדם הנושא אותה מעידים על טיב הפעולה שהיא מחוללת במציאות. אבל בניגוד למחשבה האינטואיטיבית שהנחתה אותנו עד כה, יתכן גם להציע שלתפילה מעמד והשפעה שונים. כמו בכל מצווה, גם התפילה מורכבת לכל הפחות משני היבטים: תוכנה החיובי של המצווה, ועצם העובדה שקיומה יוצר זיקה בין האדם לקב"ה ומביע צייתנות והליכה בדרכי ההלכה. אם שתי הגישות הקודמות היו פיתוח להיבט המתמקד בתוכנה החיובי של המצווה, הרי שהגישה השלישית תהיה הרחבת ההיבט הנוסף של היות המצווה חובה הלכתית שקיומה נדרש לשם ההליכה בדרכי ה'. אם נרצה – כוחה נעוץ בעצם היותה נקודת ממשק עם הבורא. היא כמו קרבן; לא הבשר והאש עושים נחת רוח לבורא אלא המפגש של האדם עם אלוקיו שמתגשם מכוחו של הטקס. זוהי אולי המשמעות העמוקה של הזיהוי החז"לי בין תפילות לקרבנות. התפילה היא מצווה מחייבת, נתקנו לה גדרי זמן, מקום ואופי. היא לא נועדה [רק] לבטא את רחשי הלב או להתיימר לשנות את המציאות באופן ממשי. היא מצווה שיש לקיים, אירוע שיש לעבור שלוש פעמים ביום כחלק מהיותנו קהל המאמינים, בלי קשר למחשבה אודות השלכותיה במציאות. היה מי שרצה לטעון שזה בגלל שאין לה השלכות במציאות, אבל באופן הפשוט נראה שזה מכיוון שהשלכותיה של התפילה – יהיו אשר יהיו – לא רלוונטיות עבורנו כמו עצם קיום המצווה והזיקה. בהמשך דברינו נעמוד על הפער בין שני ניואנסים אלו, אם בכלל ישנו. בין כך ובין כך, ניתן לחשוב באופן אפריורי על האפשרות שהשפעתה של התפילה על המציאות באופן שחיפשנו עד כה היא לא מוקד ההשפעה האמיתי, מאחר וקיומה הוא קודם כל חובה הלכתית וכינון קשר, וזוהי הפריזמה הרלוונטית עבור לימודה. התפילה היא "צורך גבוה", וזהו החותם שהיא תובעת במציאות.
את לב הטענה אנחנו יכולים למצוא בצורה בהירה אצל הגרי"ד סולובייצ'יק בספר "איש האמונה הבודד". גם אם בהגותו של הרב סולובייצ'יק אנחנו מוצאים היבטים נוספים לתפיסת פעולת התפילה, נדמה שלכל הפחות ניתן להצביע גם על יסוד הזיקה בהגותו ביחס להיות התפילה עמידה לפני ה', המיושם באמצעות הנכחת קיום הציווי. הרב סולובייצ'יק מביט על התפילה כפעולה משלימה לפעולת הנבואה. שתיהן, התפילה והנבואה, מכוננות את הקשר והמפגש בין האדם והא-ל. אם הפנייה האלוקית אל האדם יצרה קהילת ברית בין הבורא והברואים שניתן לכנות "קהילה נבואית", הרי שהפעולה ההפוכה בה פונה האדם אל הא-ל יוצרת קהילת ברית שניתן לכנות "קהילת התפילה". נעיין בדבריו [איש האמונה הבודד, בתרגומו של קלמן נוימן, עמודים 54-59]:
"כשבן אנוש פונה אל א-לוהים ומכנה אותו בנימות הלא-פורמליות והידידותית של "אתה", מתרחש שוב אותו הנס עצמו: הא-ל מצטרף אל האדם, ובמפגש זה, היזום על ידי האדם, נוצרת קהילת ברית חדשה – קהילת התפילה... התפילה חורגת מן הפולחן הטקסי ואין לצמצם אותה לצדדים חיצוניים-טכניים כשבח והודאה או אפילו בקשה. התפילה בבסיסה היא תודעתו של האדם המוצא עצמו במחיצתו של יוצרו ופונה אליו. לשם הפועל "להתפלל" יש משמעות אחת בלבד: לעמוד לפני ה'... האמת שאיננה ניתנת לערעור היא שעצם מהותה של התפילה היא חוויית הברית של היות יחד עם הא-ל ודיבור אליו, ושמימושה המעשי כאמירת נוסחאות התפילה מייצגת טכניקה לביצוע התפילה ואין הוא התפילה עצמה".
בהמשך הדברים הוא מוסיף להרחיב גם על היותה של התפילה מימוש הצו האלוקי.
כאמור, היה גם מי שהגיע למסקנות קרובות בדרכים שונות. מי שניסח בחריפות דברים בשבח התפילה כמימוש ציווי היה ישעיהו ליבוביץ'. הגם שניתן לחלוק על דבריו במספר אופנים ולסייג חלק ממסקנותיו, הוא פורס בצורה שיטתית ובהירה את הצעתו, ונוכל להיעזר בדבריו לשם הדיון. העיסוק בדבריו יכול לחדד רבות את הצעתו של הרב סולובייצ'יק, כפי שנעמיק בהמשך. ליבוביץ' הוא אמנם שלב מאוחר מאוד בדיון אודות התפילה ותפקודה בעולם, ובהמשך דברינו נעיין גם במקורות קדומים אליו, אולם אני סבור שמבחינה מתודית עדיף לעיין קודם במשנתו הסדורה מאוד בעניין זה, ומתוכה לחזור אל הנקודות השונות שהתגלגלו בעולם עוד לפניו. בשנת 1960 פרסם ליבוביץ' בכרך י"א של "דעות – ביטאון לאקדמאים דתיים" מאמר בשם "על התפילה" בו הוא פרס את משנתו אודות התפילה היהודית ואופן תפקודה. ננסה לעיין בקטעים מתוך מאמר זה ולדון בגישה המתהווה מתוכם, במיוחד לאור השאלות שהצפנו בראש דברינו.
ראשית, נקרא את דבריו בפתיחת המאמר, המבקשים להסיט את לב התפילה מהמוקד המוכר לנו עד כה אל מוקד חדש:
"'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו' ( תהל' ק"ב א'); ולעומתו 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו' (שו"ע או"ח סי' א', א'): הכותרת של אחד ממזמורי תהלים והסעיף הראשון של השולחן-ערוך, המשמש מבוא לדיני תפילה – שני אלה מסמלים ומבטאים שתי משמעויות של תפילה, שהן לא רק שונות אלא אף מנוגדות זו לזו.
האחת היא תופעה אנושית פסיכולוגית: ביטוי לדחף נפשי עצמי של האדם; פעולה שמקורה באדם עצמו או בגורמים שבקורות האדם, בתנאים ובמסיבות שבהם הוא נמצא: פעולה שהאדם עושה אותה למענו, לסיפוק צרכיו – ואין בנדון זה הבדל בין צרכים גשמיים, אינטלקטואליים או נפשיים. זוהי תפילה להנאתו של האדם – שירות שהוא עושה לעצמו, עבודה שהוא עובד את עצמו, ואין בה מאומה מעבודת הבורא, מקבלת עול מלכות שמים; לשון אחר: אין היא מבחינת מהותה פנומן דתי כלל, אעפ"י שהיא – כהמון גילויים פסיכולוגיים אחרים – מצויה בדת, כתוצאה טבעית ולגיטימית מהמניפולציה האנושית בקטגוריה הדתית."
לאחר הצגה באור שלילי של התפיסות ה"נצלניות" של התפילה שהצגנו בפרקים הקודמים, ממשיך ליבוביץ' ומתאר מהו האופן הנכון בעיניו להביט על התפילה:
"שונה ממנה לחלוטין התפלה המגובשת בסידור. זוהי תפלת-חובה ותפלת-קבע, ובזה כלולים שני יסודות גדולים וחמורים: 1) היא תפלת-חובה, ז.א. : לא תפלה שהאדם דורש להתפלל אותה אלא תפלה שהוא נדרש להתפלל אותה, לא תפלה שהוא יוזם אותה אלא תפילה המוטלת עליו; 2) היא תפלת-קבע, ז.א. : אין היא משתנית בהתאם לתנאים ולמסיבות ולמצבים – האובייקטיביים או הסובייקטיביים – שבהם נתון המתפלל, וממילא אין היא מבטאת את התנאים או המסיבות או המצבים הללו. מזה מתחייב שאין היא נועדת לספק את צרכיו: אין שני בני-אדם בעולם שצרכיהם הנפשיים שווים ושתחושת עמידתם לפני ה' שווה ויכולה למצוא את ביטוייה באותן המלים, באותן הנוסחאות, באותן השעות; יתר על כן: אף בחייו של אותו אדם עצמו אין שני רגעים הזהים מבחינת מה שהוא חש ומרגיש או מבחינת מה שהוא צריך לו. אולם הסידור אינו מכיר בהבדלים אלה בין בני-אדם ובהבדלים שבמצביו של כל אדם כשהוא-לעצמו: אין לנו אלא אותם שחרית מנחה ומעריב, עם מוספים של שבת ויו"ט ועם נעילה של יוה"כ, שהם מוטלים על כל אדם מישראל ומלווים כל אחד כל ימי חייו. התפלה ביהדות – לא כאחד מן הגילויים הפסיכולוגים שקנו להם שביתה במסגרת הדת, אלא כמוסד דתי-ספציפי, דבר שהדת דורשת וקובעת אותו ושנעשה מומנט קונסטיטוטיבי של יהדות-ההלכה – תפילה זו לא נועדה לשמש פורקן לרחשי-ליבו והגות-רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות-הנפש הספונטאנית ואין היא ניתנת להתלבש בצורות שונות בהתאם לחילופי האנשים, המצבים והצרכים. את ההבדל העמוק שבין שתי המשמעויות הללו של "תפלה" ניסח התנא - שהתנגד, כנראה, לסידור שלנו – שאמר: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". אולם לא דעה זו אלא המנוגדת לה ניצחה ביהדות ונקבעה בהלכה"
תוך שלילת המגמה הרואה בתפילה היהודית התרחשות פסיכולוגית, פותח ליבוביץ' צוהר למחשבה על תפילה המהווה קיום של דרישה ותו לא. בניגוד לעולה מתוכנה וממימרות חז"ל אחדות, אין ציפייה בכלל שהתפילה תבטא את רחשי ליבו של האדם או תשפיע על המציאות באופן רלוונטי למקומו של המבקש. לא מדובר כאן רק על תשובה שונה ממה שענינו עד כה לשאלה "כיצד משפיעה התפילה על המציאות" אלא ממש על היפוך הנחות הדיון. בניגוד לנקודת המבט שהחזקנו עד עתה שבוחנת את התהליך התפילתי מתוך השאלה "מה הוא מסוגל לייצר בעולם עבורי", נקודת המבט שנחשפת לנו כאן מסרבת לדון בשאלה מכיוון זה. למעשה, נדמה שבעיני ליבוביץ' השאלה "האם התפילה פועלת משהו בעולם" לא רלוונטית לנו, בין אם התשובה היא שכן ובין אם התשובה היא שלא, מאחר ולא לשם כך אנו מתפללים ולא לשם כך נועדה מצווה זו. ספציפית נראה שליבוביץ' מאמין כי התפילה איננה פועלת במציאות כלל, אולם אין זה משנה. הוא סולד מהניסיון להסביר את השפעתה של התפילה באופן זה או אחר על המציאות. פרשנותה כתהליך פסיכולוגי נתפסת בעיניו כשגיאה בהבנה הבסיסית של הקיום הנכון שנדרש עבור מצווה זו. מעניין לשים לב שאל האפשרות שלתפילה כוח ממשי בהשפעה על המציאות כפי שמצוי בספרות הזוהר למשל הוא לא מתייחס, באופן אופייני לו, וסביר להניח שהוא ראה בה הרחבה מגשימה ומרחיקת לכת של התפיסה האימננטית שסקרנו. בהמשך המאמר מבטא ליבוביץ' באופן חריף ומדוייק יותר את דעתו ביחס לאופנים שבהם הצענו לתפוס את התפילה עד כה ולטיב השפעתה על המציאות. הוא מדגיש את חוסר הרלוונטיות של שאלת "השפעת התפילה" לעצם קיומה ומהותה [שם]:
"הבנת התפילה כביטוי לעבודת ה' ולא כניסיון להביא לאינטרוונציה של הבורא בסדרי בריאתו שנקבעו על-ידו – פותרת את הבעיה שנתקלים בה תכופות בחינוך הדתי, וביחוד בחינוך לתפלה: "מדוע אין תפלה – לפעמים אף תפלתם של צדיקים וישרים ותמימים – נענית? " התשובה היא: אין תפלה שאינה נענית! – מאחר שאין התפלה האמיתית אלא ביטוי למגמתו של המתפלל לעבוד את ה', הרי עצם התפלה הזאת היא-היא השגת המגמה; לשון אחר: "תפילה נענית" היא טוטולוגיה, ו"תפילה שלא נענתה" היא מושג אבסורדי – בדומה ל"משולש שאין לו שלוש צלעות". במה דברים אמורים? – במתפלל בכוונה, ז.א. בכוונה הדתית של עבודת ה' ("קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"); ואילו המתפלל בלא כוונה, ז.א. בכוונה הפסולה של הפקת תועלת מתפילתו, עלול להתאכזב, "והתקצף וקלל במלכו (של עולם) ובאלוהיו"
כאמור, ניתוק מוחלט בין מעשה התפילה ובין תוצאות אפשריות שניתן לחשוב שהוא מחולל במציאות. יתכן והמניעים לפרשנות זו נובעים מתפיסתו הכללית של ליבוביץ' את היהדות כ"קהל שומרי המצוות וההלכה". ברקע דבריו מהדהדת תפיסתו הנרחבת את ההלכה היהודית כמכוננת ההתרחשות הדתית הבלעדית. ניתן גם לחלוק על התקיפות בה הוא שולל את הרובד הנוסף הקיים במקורות, גם לדידו, בתהליך התפילה. לצורך דיוננו נבקש להניח לפולמוס עם היבטים מעמיקים אלו של דבריו ולנסות להפוך בהצעה העניינית שלו, עד כמה שניתן להפריד בין השניים. מה משמעותה של תפילה כזו? האם היא עולה בקנה אחד עם הדרישות שאנו מכירים מספרות חז"ל? כפי שענינו ביחס לגישות הקודמות, נדמה שגם ביחס לתפיסה זו ניתן יהיה לראות כיצד הקונספציה הבסיסית מסבירה את נתוני המעטפת החז"ליים דרך הפרספקטיבה שלה. חלק מהמימרות נדחקות לשוליים ומוגדרות בפיו של ליבוביץ' כ"דעות שלא התקבלו", אולם את רובן הוא יכול להסביר בנקל גם לפי תפיסתו. והוא אכן עושה זאת. אם התפילה נועדה להיות קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, ולבטא את היות האדם מקיים את המצווה עליו ועומד "לפני הקב"ה", מסתבר מאוד שנפגוש בדרישות שונות המייצרות סטנדרט של חובה. בין אם אלו זמני התפילה הקבועים ובין אם אלו הדרישות לנקיות, לכוונה, להקפדה על מילות הטקסט הקבועות ועוד. ממש כמו פקודה צבאית או כמו טקס ממלכתי רשמי, הוראה מחייבת זקוקה למסגרות מובחנות ומדוייקות הממלאות אותה בחשיבות עצמית ובהדר. כאמור, ליבוביץ' עצמו מנסח את הדברים בהמשך המאמר:
"גדלה ועצמה של התפלה, תפלת החובה והקבע עפ"י ההלכה – בדחיית כל האינטרסים והמניעים העצמיים של האדם, התובעים התגלמות בצורות שונות ובאופנים שונים, מפני תודעת מעמדו לפני ה', מעמד שהוא שווה לכל אדם בכל התנאים ובכל המסיבות ואינו תלוי בקורותיו ובמה שאירע לו: ביטול רצונו של אדם מפני חובת עבודת ה'. לפיכך אין אלא שמונה-עשרה אחת למי שעומד כחתן להיכנס לחופתו ולמי שכאלמן חוזר מהלוויית אשת-נעוריו; אין אלא סדר אחד של שירה ושל פסוקי-דזמרה למי שנהנה מזיו העולם ולמי שעולמו חשך עליו; אין אלא סדר אחד של בקשות למי שחש צורך בהן ולמי שאינו חש בצורך זה כלל"
הטקסט הקשיח אינו סמל להתגשמות תוכנו המיוחלת אלא דווקא ליישור הקו שהוא דורש מהיהודי באשר הוא. בהמשך הדברים ליבוביץ' מוסיף להתייחס במפורט לרבים ממרכיבי התפילה המבניים ומראה כיצד הם למעשה חלק מכונן מהטקס ההלכתי כפי שהוא רואה אותו. כפי שראינו הוא כותב ככה ביחס לטקסט הקבוע, אך גם ביחס לדרישת ה"כוונה בתפילה" שאף בה עסקנו בהקשר זה בפרקים הקודמים. נשים לב שלצד ההסברים הפרשניים שלו למרכיבי התפילה השונים והאופן שבו הם מבטאים את תפקידה של התפילה כפי שהוא רואה אותה, ליבוביץ' גם מעצים את הגישה שאותה הוא מציע וחושף הרבה מהיתרונות הפרשניים שלה. לצורך הדיון שלנו מדובר בנקודות מעניינות שיעזרו לנו להעמיק את דיון היתרונות והחסרונות בשיטה זו. נציין שוב שהמנוחים "יתרונות וחסרונות" אינם מוחלטים בהקשר זה ונתונים לדיון ולפרשנות יחסית כפי שכבר ראינו בפרקים הקודמים. הדיון שלנו בכל אופן מתמקד בנקודות החוזקה והחולשה של כל אחת מן ההצעות וברלוונטיות שלה למעין התפילה בן זמננו.
ראשית כל, אחד היתרונות המרכזיים שמועלים על נס בדבריו של ליבוביץ' הוא העובדה שבתפיסה זו של התפילה אין יומרה להשתמש במצווה לטובתו האישית של האדם. עד כה הנחנו שהתפילה היא אמצעי לבקש מהקב"ה עבורנו ועבור המציאות. גם אם תהיינה הבקשות נכונות, נצרכות, חשובות ובלתי נהנתניות, הן ישרתו מערכת של בקשה עבור העצמי. ליבוביץ' מציג תפיסה מערכתית שבה ההיענות לתפילה היא בהגדרתה לא עבור האדם עצמו אלא "עבור" מי שדרש זאת ממנו. לא דרישה אלא עמידה בדרישה. האדם לא מפיק דבר מהתפילה והיא לא משפיעה על המציאות במובן המגשים. ההשפעה היחידה שלה על המציאות היא העובדה שיש עכשיו במציאות אדם שעצר את חייו כדי למלא את מה שציוו עליו מלמעלה, והוא עומד כעת "לפני הקב"ה". למעשה, ליבוביץ' לא היה הראשון לחדש את החשיבות הנעוצה באספקט התובעני של גישה זו. הוא עצמו מצטט בסוף המאמר הנ"ל את דבריו של הנצי"ב בספר העמק דבר, הדורש פסוק מתהילים ולומד ממנו שהקב"ה מעדיף לכתחילה את תפילתו של היחיד על פני תפילתם של הרבים אם היחיד מכוון לשם שמיים והרבים מכוונים לשם עצמם:
"… בר"ה מתפללים כל ישראל על מלכות-שמים שתשוב לירושלים וימלוך ה' על כל העולם כולו. אמנם כוונת תפלה זו אינה שווה לכל אדם… יש אוהב ה' בכל ליבו ומתפלל על כבודו ית' שיתגדל ; ויש מתפלל על זה כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפלה זו בלי לב היא לגמרי רק מצות אנשים מלומדה… ואמר [תהלי' קב, יח] ברוה"ק: פנה אל תפלת הערער – אותו יחיד המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים ; מכ"מ – ולא בזה את תפלתם של כל ההמון, אע"ג שתפלתם היא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ"
למען ההגינות ראוי לדייק שיש פער בין מה שהנצי"ב כותב כאן באופן פשוט ובין מלוא הטענה שליבוביץ' מנסה להוציא ממנו. לא בטוח בכלל שהנצי"ב היה חותם על קביעתו של ליבוביץ' לפיה לתפילה אין השפעה במציאות. כוונתו המובהקת של הנצי"ב בפסקה זו היתה לדבר בשבח התפילה על כבוד שמים ולא רק על כבוד האדם, ולא לשלול את האפשרות שתפילה על טובת האדם לא פועלת במציאות. הנצי"ב מתאר כאן את התפילה כ"צורך גבוה", כפי שהצענו בראשת הדברים, בעוד שליבוביץ' מרוקן את הצורך הגבוה מרוב תוכנו. אדרבה, סביר אפילו להבין שכוונתו היא שתפילת האדם על צרכי שמים כן מתקבלת וכן משפיעה במציאות. הדירוג שהוא עורך בין התפילות השונות משרת נקודה חלקית ביותר בדבריו של ליבוביץ'. דבריו מציירים מעין המחשה של דברי המדרש: "כל המתפלל על חברו נענה תחילה", קביעה שבפירוש מדברת על השפעתה החיובית של תפילה במציאות. הנצי"ב מדבר על מעלת האלטרואיזם, בעוד שליבוביץ' מדבר על הפורמאליות של הריאליזם.
יתרון שני לגישה זו, המובלע בין השורות בדבריו של ליבוביץ', קשור למרכזיותה של התפילה בהלכה ולאופן בו היא מוצגת בעולם זה. נוסף על הכובעים הרוחניים והנפשיים שהיא נושאות, התפילה היא גם ענף הנדון באריכות בספרות ההלכתית. חלק גדול מהדיון בפרטיה הרבים אכן משקף גם ברובד ההלכי את אופייה הרוחני, אולם חלק דומיננטי מהמהות ההלכתית נותר בשדה ההלכתי בלבד. הן מבחינה מעשית והן מבחינה מהותית. ברמה המעשית, לפני שהתפילה מתפקדת כאירוע נפשי זה או אחר, היא פוגשת את האדם קודם כל כדרישה הלכתית על כל הכרוך בכך. גם אם ננקה את הרצון הוולונטרי ואת הרומנטיקה הכרוכה בהתרחשות ונחשוב למשל על תפילת ערבית חפוזה הנאמרת מתוך קורי שינה, לא נצא תחת יד החובה ההלכתית הדורשת את ביצועה התפילה במלואה גם ברגעים שהרבדים האחרים שלה מתים. לא לחינם בחר ליבוביץ' לפתוח את מאמרו בציטוט פתיחת הלכות תפילה הידועות "התגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". הציטוט הידוע מטעין את החוויה הסיזיפית הכרוכה בקיום התפילה בהיבטיה ההלכתיים והמעשיים. הממשק המעשי עם התפילה הוא ברובו ממשק עם חווית הקושי שבשמירה על כל פרטיה ודקדוקיה. וגם ברמה המהותית, נדמה שלא ניתן לגשת אל התפילה המעשית ללא מכלול ההלכות המלווה אותה. עד כדי כך הדבר, שלעיתים נדמה כי לב ההתרחשות טמון בקיום סך הלכת אלו. גם כאן ליבוביץ' אינו המקור הראשון לדברים, וניתן למצוא רוח דומה בדברים קודמים לו. המשנה ברורה [או"ח א, א] על הציטוט שהביא כאן ליבוביץ' כותב דברים המצלצלים אף הם את השדה הסמנטי של קיום המחוייבות:
"ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"
המשנ"ב, כמצופה מספר הלכתי, מבליט דווקא את יסודות החובה העומדים בבסיס התפילה כמקור דירבון להתגברות על קשיי הבוקר. הוא לא פותח בשבחים על כוחה של התפילה בעולם או על תרומתה לאדם, אלא מדגיש דווקא את היותה "עמידה לשרת את המלך". חובה שיש לבצע. תילי תילים הלכות ודקדוקים נכתבו על שלביו השונים של טקס התפילה, והלימוד האינטנסיבי והמקיף שלהם מסוגל בהחלט לייצר את החוויה של התפילה כאקט הלכתי בלבד.
נקודת חוזקה שלישית שמעלה ליבוביץ' בשיטתו ביחס למהות התפילה מתמקדת בהיות התפילה "עמידה לפני ה'". כבר במקרא ובמקורות חז"ל הקדומים נתפסת התפילה כאקט של עמידה לפני ה'. "דע לפני מי אתה עומד". הבחירה של ליבוביץ' לראות בתפילה קיום הציווי ההלכתי בלבד, גורעת אמנם מרבדי הרוח והנפש הכרוכים אולי בתהליך, אבל מחזקת מאוד את היותה של התפילה עמידה לפני ה'. דווקא משהשתחררנו מהצורך לראות בתפילה משפיעה על המציאות ולעסוק בהבנת המערכת המכאנית הגורמת לכך, אנחנו פנויים להכיר בה כמימוש הציווי לשם הציווי בלבד. הכרה בסמכות ה' ובקבלת מרותו, עמידה לפניו והכרה בישותו כפי שיידרש. ליבוביץ' לא היה היחיד להעלות על נס את חשיבות אלמנט העמידה לפני ה' הכרוך בתפילה ולראות בו את תמצית הפעולה.
הגותו של ליבוביץ' בעניין זה שוללת הרבה מהתוכן החיובי שמאחורי הפרקסיס המחייב, גם אם הפוקוס על משמעותו של הפרקסיס נראה כזהה לזה שמניח הרב סולובייצ'יק. הדברים יכולים מכל מקום לשמש כבסיס להשוואה מתקדמת וחידוד העמדות. נשים לב שליבוביץ' והרב סולובייצ'יק מבליטים היבטים שונים מעט של "העמידה לפני ה'". בעוד שליבוביץ' מדבר על גדולתה של התפילה כ"מימוש הציווי" האלוקי גרידא, הרב סולובייצ'יק רואה במימוש הצו האלוקי חלק ממארג נרחב יותר של קשר בין האדם לבוראו. לא לחינם הוא עוסק ב"קהילת התפילה" במקביל ל"קהילת הנבואה". בתפיסתו, התפילה היא אמנם גשר לבסס באמצעותו קשר לבורא, אולם מונח הקשר לבורא הוא מונח נרחב יותר המורכב מרבדים נוספים של תודעה וברית. הבחירה לדבר על "קהילת ברית" חושפת את אחד האלמנטים המשלימים המכוננים את כוחה של התפילה בהגותו – האיחוד הקהילתי והציבורי שבה. כמו הנביאים, שלא התנבאו לעצמם אלא לקבוצות שלמות או לעם כולו, כך גם התפילה מהווה ברית קהילתית. אכן, בתפוצות רבות, ביניהן גם ארצות הברית של הרב סולובייצ'יק, היוו בית הכנסת והתפילה בו מוקד קהילתי מרכזי שלקיומו היו השלכות רבות נוספות. קשה להעמיס על דבריו של הרב סולובייצ'יק לבדם את מלוא הטענה, אך כפי שכבר הצענו בפרק הראשון באופן אפריורי לא יהיה מופרך להציע כהצעה מרחיבה לגישה שאנו סוקרים בפרק זה גם בשמו, שכוחה של התפילה אינו נעוץ בהשפעה ממשית או פנימית על המציאות אלא בכינוס הקהילתי שהיא מייצרת. הקהילה היהודית מהווה עוגן הכרחי בחייו של היהודי, הן מבחינה הלכתית, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רוחנית. קיומו של בית הכנסת, היכל התפילה, כמרכז הקהילה, יכול להוות מעין תת-פונקציה נוספת בערכה של התפילה כעמידה לפני ה'. אם נרצה – ההשתייכות לקהילה יהודית יכולה להוות עמידה לפני ה' ברמה הרוחנית והחברתית. גם בעבר וגם כיום, שותפות סוציולוגית קהילתית שכזו הוכחה כמקור עוצמתי לשימור אורח החיים היהודי ואיכותו. עבור רבים השייכות לקהילה היהודית ולטקסי התפילה שלה מהווה עמידה לפני ה' ברמתם שלהם. ולא רק כמגבש זהות כללי, גם ברמה הסתמית: לתפילת ערבית עייפה בשעה מאוחרת לאחר יום עמל, למשל, יש לפעמים ערך גדול יותר מצד העובדה שההתעקשות לקחת בה חלק מהווה אחיזה באורח החיים שקהילת המתפללים מנהלת, יותר מאשר מצד הכוונה המעוטה שמצליח המתפלל ליצוק לתוכה. וכך, יחד עם העמידה התיאולוגית לפני ה', המיוצגת בבסיס דבריו של הרב סולובייצ'יק כאן, מתגבשת תמונת התפילה כעמידה בקשר מול הא-ל.
מונחים מעין אלו לא נדרשים כדי להגדיר את העמידה לפני ה' שעליה מדבר ליבוביץ'. התפילה מהווה לדידו עמידה בציווי האלוקי גרידא, ומתוך כך הכרה בו והנכחתו. הנקודה המשותפת לשניהם, זו שבגינה נכון יהיה להביט גם על הגותו של הרב סולובייצ'יק כמרימת תרומה משמעותית לתפיסת "לפניך", היא המרכזיות המהותית של חווית הנוכחות מול הבורא שהתפילה מייצרת. בדבריו של הרב סולובייצ'יק ניבטת שוב המחשבה לפיה תפקידה של התפילה, ולמעשה בתרגום חופשי לענייננו גם טיב השפעתה על המציאות, הוא היותה אמצעי לכונן בו את הנוכחות מול האלוקי. הגישה אל הטרנסצנדנטלי, בלשונו. לא נדמה שהוא שותף בדבריו אלו לציפייה שהתפילה תשפיע על המציאות השפעה כלשהי, זולת עצם העמידה מול הא-ל שהיא מכוננת.
כהמשך להשוואה בין דבריהם, ובשולי העיסוק ביתרונות התפיסה הרואה בתפילה התרחשות שתוכן העתירה שבה לא מוליד השפעה מעשית על העולם, חשוב לחזור ולדייק את אחת הנקודות שפתחנו קודם. חלק מהמקורות שראינו מניחים שלתפילה אין כל השפעה על המציאות, בעוד שחלק אחר מניח שבין אם יש לה השפעה על המציאות ובין אם לא – אין הדבר משנה. מדובר בגישות שונות. תהליך התפילה כולו נתפס אמנם בעיני המקורות לעיל כבעל משמעות, טכנית או מהותית, אולם תוכן התפילה והציפייה שמשהו ממנו יתבטא בסופו של דבר במציאות אינם משמעותיים בתפיסות אלו. "תפילה צורך גבוה", זהו הקו הבסיסי המשתקף במסות השונות. אצל ליבוביץ' יותר בולטת הטענה לפיה אין כל התרחשות ואין שום משמעות בתוכן התפילה עצמו, ודבר ממנו לא "מתגשם" או מתיימר לחולל שינוי במציאות. במקורות האחרים שראינו, כמו אצל הרב סולובייצ'יק למשל, נדמה שהנקודה העיקרית היא הסטת מוקד העניין מהתגשמות העתירה אל עצם התועלת שבקיומה, אולם לא בהכרח שלילתה. האם יש פער בין דפוסי המחשבה השונים? מבחינה עיונית ודאי שכן. ליבוביץ' קורא כאן קריאה רדיקלית ביותר שככל הנראה היתה גורמת למשנה ברורה ולרב סולובייצ'יק להתנער ממנה בכל תוקף. אולם ברמת הדיון שאנו עורכים, אפשר בהחלט להציע ששתיהן מהוות עיבוד לתפיסה הבסיסית של "תפילה צורך גבוה". ליבוביץ' בדרכו האופיינית, והרב סולובייצ'יק בדרכו המעמיקה. המשותף לשתיהן הוא הסטת נקודת המבט מאותו תהליך ש"עוברת" התפילה מאז שהאדם ממלל אותה ועד שמשהו מתרחש במציאות, אל השאלה העקרונית מה קיומה של מוסד התפילה מכונן בעולם. המבט הוא מבט קונספטיבי על קיומו של מוסד התפילה בעולם האנושי, ולא על הפעולה האישית של ביצועו. השאלה איננה מה התפילה עושה במציאות, מה שחשוב זה שהיא יוצרת עמידה לפני ה'. בנפתולים שונים זה מזה, מציעות המסות השונות הצעות בעלות מכנה משותף לדידנו. אפיינו אם כן את הגישה השלישית, העמידה "לפניך", כבחירה להסיט את מוקד הדיון מהשאלה מה השפעת התפילה במציאות לטובת הכרה בה כהנכחה של הציווי האלוקי וקיומו.
לאחר שדנו במספר יתרונות בתפיסת התפילה כעמידה לפני ה' בלבד, ננסה לעסוק גם בקשיים העולים מפרספקטיבה שכזו עבור המתפלל המודרני. הקושי הבולט ביותר אולי הוא אותה הווה אמינא שלאורה הלכנו בפרקים הקודמים. אם התפילה לא נועדה לחולל שינוי במציאות, למה היא מעוצבת ומנוסחת ככזו? כל אופייה המבני והתוכני של התפילה מצביע על היותה יומרה להעתיר על המציאות ולבקש הטבה ושינוי שלה. שלילת משמעות מימוש והגשמת התפילה – בין אם באופן המוחלט כמו שמצאנו אצל ליבוביץ' ובין אם באופן משנה - המיקוד שבו נוקטים הרב סולובייצ'יק ואחרים – מעוררים תמיהה גדולה על האופן בו תיקנה כנסת ישראל את מבנה התפילה ותוכנה. למה אנחנו מבקשים בקשות? למה אנחנו בכלל מביעים תכנים כלשהם שאינם עצם ההכרה בא-ל והנכחתו? מה מקומן של הודאה, סליחה, חרטה ובקשה לעתיד טוב יותר, בתהליך שהמוקד שלו כלל לא נעוץ בתוכן המילולי שאנו נושאים? שאלה דומה יכולה להישאל גם ביחס לתפיסה הצדדית שסקרנו שרואה בכינוס הקהילתי שנוצר בתפילה את יסוד העמידה לפני ה'. האם לשם כך נועדו כל פרטי התפילה בתצורתה הנוכחית? נדמה שהגוונים השונים שפגשנו במסגרת גישה זו יכולים להשיב באופן חלקי על שאלתנו, גם אם הדבר ישאר מעט מוקשה בשורה התחתונה. ליבוביץ' ער ל"בעיה" זו בשיטתו ומציע לפתור אותה בצורה פשוטה:
"העובדה שמצוות-תפלה קיבלה התגלמות-בפועל במטבע שטבעו חכמים בצורת אמירת שבח ובקשת צרכים – אינה סותרת את האמור לעיל. נוסח התפילה הוא הצורה הריטואלית-צרמוניאלית שנקבעה למעמד העבודה שבה האדם עובד את ה'. אין האדם חייב להתפלל מפני שיש לו לשאול את צרכיו ולשבח את ה'. אלא מאחר שיש טעם דתי עמוק לתפלה קבועה נבחרו כצורת ביצועה אמירת שבח ובקשת צרכים – מטעמים פסיכולוגיים מובנים מאוד".
אכן, תוכן התפילה הוא "שומר מסך" אפקטיבי מבחינה פסיכולוגית שמכסה על עצם ההתרחשות ומעניק לה ממשק נוח הנחווה כרלוונטי. גם לאחר תשובתו זו של ליבוביץ', אני סבור שלכל הפחות בדיון הרלוונטיות למעיין התפילה המודרני, הטענה שלו פחות מתיישבת על הדעת. גם מי שמתקשה מאוד להתחבר לרעיון לפיו מערכת זו או אחרת מביאה להגשמה זו או אחרת של דבריו בשעת התפילה, לא בהכרח יקנה את הטענה לפיה "תפילת הבקשה" היא ממשק שעוצב כך רק מבחינה מתודית פסיכולוגית.
גם באשר לתפיסות הנבדלות מגישתו של ליבוביץ', נראה שההתמודדות עם העובדה שהתפילה לא מייצרת כלום במציאות על אף שנראה מתוכה שזוהי מטרתה, הינה התמודדות חלקית. בתפיסתו של הרב סולובייצ'יק למשל לא מושם דגש על הפער שבין תוכן התפילה הענף לבין המטרה הנשגבת והכוללנית יותר שבסופו של דבר מופקת ממנו. לא ברור למה לשם יצירת קהילת הברית המתפללת יש לעבור דרך כל פרטי התפילה הרבים, שבפשטות מורים על וקטורים שונים שבאים מן התפילה לעולם. אפשר לנסות לדייק שלדידו של הרב סולובייצ'יק לא מדובר בקושייה. בעיניו, מכלול פרטי התפילה ודקדוקיה הם כולם חלק משירת האדם המכוננת בסופו של תהליך את המפגש והברית עם הבורא. אמנם התפילה בפשטות מנוסחת כפניה להשפעה על המציאות, אולם עצם הפנייה לנשגב היא בעיניו הדרך הארצית להבעת מימוש מהותי נרחב יותר של קשר עם האינסוף. בהתאמה, הוא באמת פחות מתעניין בשאלה מה קורה בסוף עם המציאות שעליה התפללתי. שלא כמו ליבוביץ', הוא לא שולל את השפעתה של הפנייה על המציאות, או מאשש אותה, נדמה שהוא מאמין שזו לא הנקודה המרכזית בתהליך. הקושי בדבריו הוא קושי של מי שמביט על שיטתו מבחוץ ומצפה למצוא שההיגיון הפנימי של טקס התפילה ממשיך לתפקד גם שם. אלא שבמסה שלו, היות ולא מדובר בעיקר ההתרחשות, אין לרב סולובייצ'יק בעיה עם כך שתוכן התפילה מביע יומרה לשינוי המציאות ולא רק מכונן ברית בלתי אמצעית בין הבורא והנברא. גם אם מבחינה עצמית הרב סולובייצ'יק מציע גישה קוהרנטית ומגובשת, לא יהיה ניתן לתווך אותה במלואה למי שמנהל את הדיון מנקודת מבט כמו זו שבה פתחנו ולא מקבל את הנחת היסוד שלו ביחס לחוסר הרלוונטיות במימוש התפילה.
חסרון נוסף בגישה הרואה את התפילה כאירוע של עמידה לפני ה' ולא כהשפעה על המציאות הוא שהיא יכולה להיות מאוד לא מנחמת. התפילה ופרטיה עלולים להידמות כסיזיפיים ומיותרים אם נניח שכל מטרתם היא בסה"כ קיום הציווי או מפגש עם הא-ל שהקשר בינו ובין תוכן הבקשות רופף ביותר. כל עוד אנחנו עוסקים ביתרונות ובחסרונות יחסיים לעיניו של המתבונן בן זמננו – נדמה שיהיה קשה לשווק את הגישה השלישית שבה עסקנו בפרק זה למי שמעוניין לעיין בתפילתו. הלימוד, העיון, והפרקטיקות הפיזיות והרוחניות שיינקטו, יתבררו כמעט כלא רלוונטיות אל מול שלילת הקשר שבין ביצוע התפילה ובין השפעתה על המציאות. זהו כמובן "חסרון" בלתי אובייקטיבי, אולם דומני שמשקלו כבד בחישוב הכולל שיערכו רוב האנשים. יהיו כמובן גם מי שיראו בהיבט זה בדיוק את ההיפך וימצאו בו נחמה. בעמדה נפשית שונה אפשר להתנחם עמוקות מהיכולת לשחרר את הצורך לקשר בין מעשה התפילה ובין השפעתה על המציאות. גם אם הדבר נראה סיזיפי, סביר שנמצא מי שבחוויתו האישית מדובר בהקלה גדולה יותר והוא ישמח לעבוד את בוראו בלי להסתבך במשמעויות נרחבות החורגות מעצם הידיעה שהמוטל עליו בוצע כראוי. אולם עמדה נפשית שכזו דורשת ניתוק לא פשוט בין הרגש והנטייה הטבעית לקשר חי ורצון להתחדש, ובין ההבנה השכלית שמכירה בביצוע הנדרש ורואה בו את חזות הכל. נדמה לי שבשורה האחרונה מדובר בקושי בלתי מבוטל עבור רוב המתפללים.
ולמרות קשיים אלו, נראה שלגישת "לפניך" קיום עצמי מוצדק ויציב בסקאלת הגישות שאותם אנחנו סוקרים. אירוע העמידה לפני ה' מהווה הופעה של יסוד נצחי משמעותי. כעת ברור לנו גם מהן השלכות התפיסה על הלימוד והעיון במרחבי התפילה. לכל הפחות נוכל לומר, שגם מי שאינו סוכם את השפעת התפילה על המציאות בהיותה עמידה לפני ה', יתברך גם הוא מאספקט זה הקיים בתהליך התפילה לדעת כולם. גם אם מקורות ההשראה לעיצוב ופיתוח הסברא היסודית היו שונים בתכלית בהגותם של אלו שפיתחו אותה, תפיסת התפילה כעמידה "לפניך" עשוייה להפוך עבור כמעט כל אחד להצעה מנחמת, מעשית ומלאת משמעות. אם לא כחוויה 'לכתחילאית', כנראה שלכל הפחות בסיטואציה בה פקעה מנפשו היכולת לראות בתפילה את אחד האירועים האחרים עליהן מדברות הגישות הקודמות.
בפרק הבא, כמעט לקראת סיום, נעסוק בגישה רביעית ייחודית המזהה את התפילה כאמצעי לעורר את הרצון הפנימי שבאדם. מוזמנים להמשיך איתנו בלימוד גם בפרק הבא – "יהיו לרצון".
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
לפניך
בפרקי הסדרה הקודמים עסקנו בדרכים שונות להבנת פעולתה של התפילה במציאות. דיברנו על הגישה הרואה את פעולת התפילה בעולם כהשפעה אימננטית על תודעתו של האדם [אותה כינינו "הגיון ליבי"] ועל הגישה הרואה בתפילה התרחשות בעלת השפעה ממשית על העולם העוברת דרך מערכות השפעה מובנות במציאות [אותה כינינו "אמרי פי"]. בפרק זה נבקש להרחיב את היריעה אודות מספר גוונים של תשובות המתלכדים לכדי גישה שלישית: הגישה המבקשת לראות בתפילה בעיקר את מילוי החובה שהיא מהווה, והיותה התרחשות של עמידה לפני הא-ל ומילוי דרישותיו. בהמשך לדרשתנו היצירתית את הפסוק שבו בחרו חז"ל לחתום את תפילת העמידה, לגישה זו נקרא מעתה "לפניך". מעשה התפילה בעולם לא נמדד בכך שהוא מגשים בקשה זו או אחרת מתוכנה, אלא בכך שהאדם עומד "לפניך" – בהכרה מול בוראו ובקיום מצוותיו.
במובן מסויים, הגישה השלישית שאנו פוגשים ביחס לשאלת היסוד שלנו אודות אופן השפעתה של התפילה בעולם יכולה לשלול את הנחת הבירור איתה פתחנו. אם הנחנו עד כה שלתפילה מסתמא יש השפעה בעולם באופן זה או אחר, והבנת המערכת כולה תשפיע על איכות הדיון והעיון בנושאי התפילה השונים, הרי שעתה נבקש לבחון את גישתם של מי שהרהרו אחר עצם הנחת היסוד שלנו, או לכל הפחות על אופן הצגתה. האמנם התפילה משפיעה על המציאות? האמנם זה קורה באופן שחשבנו? האם יתכן שאנחנו מנהלים טקס בקשה והעתרה שלא מתיימר לחולל את השינוי המציאותי שבו הוא נוקב? ואם כן, מה משמעותה של פעולה כזו? האם אין בכך סתירה מובנית לתכני התפילה ולמבנה המעתיר והמבקש שלה?
כפי שנראה, הדברים לא נובעים רק מתוך מחשבה על "חוסר ההשפעה" שבתפילה, אלא בעיקר מתוך תפיסה של אירוע התפילה כהתרחשות שמוקדה בעצם הקשר והזיקה יותר מאשר בתוכן המדובר בה. ננסה להציג באופן ראשוני את הגישה שעונה לשאלות אלו ומבססת תפיסה אלטרנטיבית של אופן השפעת התפילה במציאות. עד כה הנחנו שתוכן התפילה ואופי האדם הנושא אותה מעידים על טיב הפעולה שהיא מחוללת במציאות. אבל בניגוד למחשבה האינטואיטיבית שהנחתה אותנו עד כה, יתכן גם להציע שלתפילה מעמד והשפעה שונים. כמו בכל מצווה, גם התפילה מורכבת לכל הפחות משני היבטים: תוכנה החיובי של המצווה, ועצם העובדה שקיומה יוצר זיקה בין האדם לקב"ה ומביע צייתנות והליכה בדרכי ההלכה. אם שתי הגישות הקודמות היו פיתוח להיבט המתמקד בתוכנה החיובי של המצווה, הרי שהגישה השלישית תהיה הרחבת ההיבט הנוסף של היות המצווה חובה הלכתית שקיומה נדרש לשם ההליכה בדרכי ה'. אם נרצה – כוחה נעוץ בעצם היותה נקודת ממשק עם הבורא. היא כמו קרבן; לא הבשר והאש עושים נחת רוח לבורא אלא המפגש של האדם עם אלוקיו שמתגשם מכוחו של הטקס. זוהי אולי המשמעות העמוקה של הזיהוי החז"לי בין תפילות לקרבנות. התפילה היא מצווה מחייבת, נתקנו לה גדרי זמן, מקום ואופי. היא לא נועדה [רק] לבטא את רחשי הלב או להתיימר לשנות את המציאות באופן ממשי. היא מצווה שיש לקיים, אירוע שיש לעבור שלוש פעמים ביום כחלק מהיותנו קהל המאמינים, בלי קשר למחשבה אודות השלכותיה במציאות. היה מי שרצה לטעון שזה בגלל שאין לה השלכות במציאות, אבל באופן הפשוט נראה שזה מכיוון שהשלכותיה של התפילה – יהיו אשר יהיו – לא רלוונטיות עבורנו כמו עצם קיום המצווה והזיקה. בהמשך דברינו נעמוד על הפער בין שני ניואנסים אלו, אם בכלל ישנו. בין כך ובין כך, ניתן לחשוב באופן אפריורי על האפשרות שהשפעתה של התפילה על המציאות באופן שחיפשנו עד כה היא לא מוקד ההשפעה האמיתי, מאחר וקיומה הוא קודם כל חובה הלכתית וכינון קשר, וזוהי הפריזמה הרלוונטית עבור לימודה. התפילה היא "צורך גבוה", וזהו החותם שהיא תובעת במציאות.
את לב הטענה אנחנו יכולים למצוא בצורה בהירה אצל הגרי"ד סולובייצ'יק בספר "איש האמונה הבודד". גם אם בהגותו של הרב סולובייצ'יק אנחנו מוצאים היבטים נוספים לתפיסת פעולת התפילה, נדמה שלכל הפחות ניתן להצביע גם על יסוד הזיקה בהגותו ביחס להיות התפילה עמידה לפני ה', המיושם באמצעות הנכחת קיום הציווי. הרב סולובייצ'יק מביט על התפילה כפעולה משלימה לפעולת הנבואה. שתיהן, התפילה והנבואה, מכוננות את הקשר והמפגש בין האדם והא-ל. אם הפנייה האלוקית אל האדם יצרה קהילת ברית בין הבורא והברואים שניתן לכנות "קהילה נבואית", הרי שהפעולה ההפוכה בה פונה האדם אל הא-ל יוצרת קהילת ברית שניתן לכנות "קהילת התפילה". נעיין בדבריו [איש האמונה הבודד, בתרגומו של קלמן נוימן, עמודים 54-59]:
"כשבן אנוש פונה אל א-לוהים ומכנה אותו בנימות הלא-פורמליות והידידותית של "אתה", מתרחש שוב אותו הנס עצמו: הא-ל מצטרף אל האדם, ובמפגש זה, היזום על ידי האדם, נוצרת קהילת ברית חדשה – קהילת התפילה... התפילה חורגת מן הפולחן הטקסי ואין לצמצם אותה לצדדים חיצוניים-טכניים כשבח והודאה או אפילו בקשה. התפילה בבסיסה היא תודעתו של האדם המוצא עצמו במחיצתו של יוצרו ופונה אליו. לשם הפועל "להתפלל" יש משמעות אחת בלבד: לעמוד לפני ה'... האמת שאיננה ניתנת לערעור היא שעצם מהותה של התפילה היא חוויית הברית של היות יחד עם הא-ל ודיבור אליו, ושמימושה המעשי כאמירת נוסחאות התפילה מייצגת טכניקה לביצוע התפילה ואין הוא התפילה עצמה".
בהמשך הדברים הוא מוסיף להרחיב גם על היותה של התפילה מימוש הצו האלוקי.
כאמור, היה גם מי שהגיע למסקנות קרובות בדרכים שונות. מי שניסח בחריפות דברים בשבח התפילה כמימוש ציווי היה ישעיהו ליבוביץ'. הגם שניתן לחלוק על דבריו במספר אופנים ולסייג חלק ממסקנותיו, הוא פורס בצורה שיטתית ובהירה את הצעתו, ונוכל להיעזר בדבריו לשם הדיון. העיסוק בדבריו יכול לחדד רבות את הצעתו של הרב סולובייצ'יק, כפי שנעמיק בהמשך. ליבוביץ' הוא אמנם שלב מאוחר מאוד בדיון אודות התפילה ותפקודה בעולם, ובהמשך דברינו נעיין גם במקורות קדומים אליו, אולם אני סבור שמבחינה מתודית עדיף לעיין קודם במשנתו הסדורה מאוד בעניין זה, ומתוכה לחזור אל הנקודות השונות שהתגלגלו בעולם עוד לפניו. בשנת 1960 פרסם ליבוביץ' בכרך י"א של "דעות – ביטאון לאקדמאים דתיים" מאמר בשם "על התפילה" בו הוא פרס את משנתו אודות התפילה היהודית ואופן תפקודה. ננסה לעיין בקטעים מתוך מאמר זה ולדון בגישה המתהווה מתוכם, במיוחד לאור השאלות שהצפנו בראש דברינו.
ראשית, נקרא את דבריו בפתיחת המאמר, המבקשים להסיט את לב התפילה מהמוקד המוכר לנו עד כה אל מוקד חדש:
"'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו' ( תהל' ק"ב א'); ולעומתו 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו' (שו"ע או"ח סי' א', א'): הכותרת של אחד ממזמורי תהלים והסעיף הראשון של השולחן-ערוך, המשמש מבוא לדיני תפילה – שני אלה מסמלים ומבטאים שתי משמעויות של תפילה, שהן לא רק שונות אלא אף מנוגדות זו לזו.
האחת היא תופעה אנושית פסיכולוגית: ביטוי לדחף נפשי עצמי של האדם; פעולה שמקורה באדם עצמו או בגורמים שבקורות האדם, בתנאים ובמסיבות שבהם הוא נמצא: פעולה שהאדם עושה אותה למענו, לסיפוק צרכיו – ואין בנדון זה הבדל בין צרכים גשמיים, אינטלקטואליים או נפשיים. זוהי תפילה להנאתו של האדם – שירות שהוא עושה לעצמו, עבודה שהוא עובד את עצמו, ואין בה מאומה מעבודת הבורא, מקבלת עול מלכות שמים; לשון אחר: אין היא מבחינת מהותה פנומן דתי כלל, אעפ"י שהיא – כהמון גילויים פסיכולוגיים אחרים – מצויה בדת, כתוצאה טבעית ולגיטימית מהמניפולציה האנושית בקטגוריה הדתית."
לאחר הצגה באור שלילי של התפיסות ה"נצלניות" של התפילה שהצגנו בפרקים הקודמים, ממשיך ליבוביץ' ומתאר מהו האופן הנכון בעיניו להביט על התפילה:
"שונה ממנה לחלוטין התפלה המגובשת בסידור. זוהי תפלת-חובה ותפלת-קבע, ובזה כלולים שני יסודות גדולים וחמורים: 1) היא תפלת-חובה, ז.א. : לא תפלה שהאדם דורש להתפלל אותה אלא תפלה שהוא נדרש להתפלל אותה, לא תפלה שהוא יוזם אותה אלא תפילה המוטלת עליו; 2) היא תפלת-קבע, ז.א. : אין היא משתנית בהתאם לתנאים ולמסיבות ולמצבים – האובייקטיביים או הסובייקטיביים – שבהם נתון המתפלל, וממילא אין היא מבטאת את התנאים או המסיבות או המצבים הללו. מזה מתחייב שאין היא נועדת לספק את צרכיו: אין שני בני-אדם בעולם שצרכיהם הנפשיים שווים ושתחושת עמידתם לפני ה' שווה ויכולה למצוא את ביטוייה באותן המלים, באותן הנוסחאות, באותן השעות; יתר על כן: אף בחייו של אותו אדם עצמו אין שני רגעים הזהים מבחינת מה שהוא חש ומרגיש או מבחינת מה שהוא צריך לו. אולם הסידור אינו מכיר בהבדלים אלה בין בני-אדם ובהבדלים שבמצביו של כל אדם כשהוא-לעצמו: אין לנו אלא אותם שחרית מנחה ומעריב, עם מוספים של שבת ויו"ט ועם נעילה של יוה"כ, שהם מוטלים על כל אדם מישראל ומלווים כל אחד כל ימי חייו. התפלה ביהדות – לא כאחד מן הגילויים הפסיכולוגים שקנו להם שביתה במסגרת הדת, אלא כמוסד דתי-ספציפי, דבר שהדת דורשת וקובעת אותו ושנעשה מומנט קונסטיטוטיבי של יהדות-ההלכה – תפילה זו לא נועדה לשמש פורקן לרחשי-ליבו והגות-רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות-הנפש הספונטאנית ואין היא ניתנת להתלבש בצורות שונות בהתאם לחילופי האנשים, המצבים והצרכים. את ההבדל העמוק שבין שתי המשמעויות הללו של "תפלה" ניסח התנא - שהתנגד, כנראה, לסידור שלנו – שאמר: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". אולם לא דעה זו אלא המנוגדת לה ניצחה ביהדות ונקבעה בהלכה"
תוך שלילת המגמה הרואה בתפילה היהודית התרחשות פסיכולוגית, פותח ליבוביץ' צוהר למחשבה על תפילה המהווה קיום של דרישה ותו לא. בניגוד לעולה מתוכנה וממימרות חז"ל אחדות, אין ציפייה בכלל שהתפילה תבטא את רחשי ליבו של האדם או תשפיע על המציאות באופן רלוונטי למקומו של המבקש. לא מדובר כאן רק על תשובה שונה ממה שענינו עד כה לשאלה "כיצד משפיעה התפילה על המציאות" אלא ממש על היפוך הנחות הדיון. בניגוד לנקודת המבט שהחזקנו עד עתה שבוחנת את התהליך התפילתי מתוך השאלה "מה הוא מסוגל לייצר בעולם עבורי", נקודת המבט שנחשפת לנו כאן מסרבת לדון בשאלה מכיוון זה. למעשה, נדמה שבעיני ליבוביץ' השאלה "האם התפילה פועלת משהו בעולם" לא רלוונטית לנו, בין אם התשובה היא שכן ובין אם התשובה היא שלא, מאחר ולא לשם כך אנו מתפללים ולא לשם כך נועדה מצווה זו. ספציפית נראה שליבוביץ' מאמין כי התפילה איננה פועלת במציאות כלל, אולם אין זה משנה. הוא סולד מהניסיון להסביר את השפעתה של התפילה באופן זה או אחר על המציאות. פרשנותה כתהליך פסיכולוגי נתפסת בעיניו כשגיאה בהבנה הבסיסית של הקיום הנכון שנדרש עבור מצווה זו. מעניין לשים לב שאל האפשרות שלתפילה כוח ממשי בהשפעה על המציאות כפי שמצוי בספרות הזוהר למשל הוא לא מתייחס, באופן אופייני לו, וסביר להניח שהוא ראה בה הרחבה מגשימה ומרחיקת לכת של התפיסה האימננטית שסקרנו. בהמשך המאמר מבטא ליבוביץ' באופן חריף ומדוייק יותר את דעתו ביחס לאופנים שבהם הצענו לתפוס את התפילה עד כה ולטיב השפעתה על המציאות. הוא מדגיש את חוסר הרלוונטיות של שאלת "השפעת התפילה" לעצם קיומה ומהותה [שם]:
"הבנת התפילה כביטוי לעבודת ה' ולא כניסיון להביא לאינטרוונציה של הבורא בסדרי בריאתו שנקבעו על-ידו – פותרת את הבעיה שנתקלים בה תכופות בחינוך הדתי, וביחוד בחינוך לתפלה: "מדוע אין תפלה – לפעמים אף תפלתם של צדיקים וישרים ותמימים – נענית? " התשובה היא: אין תפלה שאינה נענית! – מאחר שאין התפלה האמיתית אלא ביטוי למגמתו של המתפלל לעבוד את ה', הרי עצם התפלה הזאת היא-היא השגת המגמה; לשון אחר: "תפילה נענית" היא טוטולוגיה, ו"תפילה שלא נענתה" היא מושג אבסורדי – בדומה ל"משולש שאין לו שלוש צלעות". במה דברים אמורים? – במתפלל בכוונה, ז.א. בכוונה הדתית של עבודת ה' ("קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"); ואילו המתפלל בלא כוונה, ז.א. בכוונה הפסולה של הפקת תועלת מתפילתו, עלול להתאכזב, "והתקצף וקלל במלכו (של עולם) ובאלוהיו"
כאמור, ניתוק מוחלט בין מעשה התפילה ובין תוצאות אפשריות שניתן לחשוב שהוא מחולל במציאות. יתכן והמניעים לפרשנות זו נובעים מתפיסתו הכללית של ליבוביץ' את היהדות כ"קהל שומרי המצוות וההלכה". ברקע דבריו מהדהדת תפיסתו הנרחבת את ההלכה היהודית כמכוננת ההתרחשות הדתית הבלעדית. ניתן גם לחלוק על התקיפות בה הוא שולל את הרובד הנוסף הקיים במקורות, גם לדידו, בתהליך התפילה. לצורך דיוננו נבקש להניח לפולמוס עם היבטים מעמיקים אלו של דבריו ולנסות להפוך בהצעה העניינית שלו, עד כמה שניתן להפריד בין השניים. מה משמעותה של תפילה כזו? האם היא עולה בקנה אחד עם הדרישות שאנו מכירים מספרות חז"ל? כפי שענינו ביחס לגישות הקודמות, נדמה שגם ביחס לתפיסה זו ניתן יהיה לראות כיצד הקונספציה הבסיסית מסבירה את נתוני המעטפת החז"ליים דרך הפרספקטיבה שלה. חלק מהמימרות נדחקות לשוליים ומוגדרות בפיו של ליבוביץ' כ"דעות שלא התקבלו", אולם את רובן הוא יכול להסביר בנקל גם לפי תפיסתו. והוא אכן עושה זאת. אם התפילה נועדה להיות קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, ולבטא את היות האדם מקיים את המצווה עליו ועומד "לפני הקב"ה", מסתבר מאוד שנפגוש בדרישות שונות המייצרות סטנדרט של חובה. בין אם אלו זמני התפילה הקבועים ובין אם אלו הדרישות לנקיות, לכוונה, להקפדה על מילות הטקסט הקבועות ועוד. ממש כמו פקודה צבאית או כמו טקס ממלכתי רשמי, הוראה מחייבת זקוקה למסגרות מובחנות ומדוייקות הממלאות אותה בחשיבות עצמית ובהדר. כאמור, ליבוביץ' עצמו מנסח את הדברים בהמשך המאמר:
"גדלה ועצמה של התפלה, תפלת החובה והקבע עפ"י ההלכה – בדחיית כל האינטרסים והמניעים העצמיים של האדם, התובעים התגלמות בצורות שונות ובאופנים שונים, מפני תודעת מעמדו לפני ה', מעמד שהוא שווה לכל אדם בכל התנאים ובכל המסיבות ואינו תלוי בקורותיו ובמה שאירע לו: ביטול רצונו של אדם מפני חובת עבודת ה'. לפיכך אין אלא שמונה-עשרה אחת למי שעומד כחתן להיכנס לחופתו ולמי שכאלמן חוזר מהלוויית אשת-נעוריו; אין אלא סדר אחד של שירה ושל פסוקי-דזמרה למי שנהנה מזיו העולם ולמי שעולמו חשך עליו; אין אלא סדר אחד של בקשות למי שחש צורך בהן ולמי שאינו חש בצורך זה כלל"
הטקסט הקשיח אינו סמל להתגשמות תוכנו המיוחלת אלא דווקא ליישור הקו שהוא דורש מהיהודי באשר הוא. בהמשך הדברים ליבוביץ' מוסיף להתייחס במפורט לרבים ממרכיבי התפילה המבניים ומראה כיצד הם למעשה חלק מכונן מהטקס ההלכתי כפי שהוא רואה אותו. כפי שראינו הוא כותב ככה ביחס לטקסט הקבוע, אך גם ביחס לדרישת ה"כוונה בתפילה" שאף בה עסקנו בהקשר זה בפרקים הקודמים. נשים לב שלצד ההסברים הפרשניים שלו למרכיבי התפילה השונים והאופן שבו הם מבטאים את תפקידה של התפילה כפי שהוא רואה אותה, ליבוביץ' גם מעצים את הגישה שאותה הוא מציע וחושף הרבה מהיתרונות הפרשניים שלה. לצורך הדיון שלנו מדובר בנקודות מעניינות שיעזרו לנו להעמיק את דיון היתרונות והחסרונות בשיטה זו. נציין שוב שהמנוחים "יתרונות וחסרונות" אינם מוחלטים בהקשר זה ונתונים לדיון ולפרשנות יחסית כפי שכבר ראינו בפרקים הקודמים. הדיון שלנו בכל אופן מתמקד בנקודות החוזקה והחולשה של כל אחת מן ההצעות וברלוונטיות שלה למעין התפילה בן זמננו.
ראשית כל, אחד היתרונות המרכזיים שמועלים על נס בדבריו של ליבוביץ' הוא העובדה שבתפיסה זו של התפילה אין יומרה להשתמש במצווה לטובתו האישית של האדם. עד כה הנחנו שהתפילה היא אמצעי לבקש מהקב"ה עבורנו ועבור המציאות. גם אם תהיינה הבקשות נכונות, נצרכות, חשובות ובלתי נהנתניות, הן ישרתו מערכת של בקשה עבור העצמי. ליבוביץ' מציג תפיסה מערכתית שבה ההיענות לתפילה היא בהגדרתה לא עבור האדם עצמו אלא "עבור" מי שדרש זאת ממנו. לא דרישה אלא עמידה בדרישה. האדם לא מפיק דבר מהתפילה והיא לא משפיעה על המציאות במובן המגשים. ההשפעה היחידה שלה על המציאות היא העובדה שיש עכשיו במציאות אדם שעצר את חייו כדי למלא את מה שציוו עליו מלמעלה, והוא עומד כעת "לפני הקב"ה". למעשה, ליבוביץ' לא היה הראשון לחדש את החשיבות הנעוצה באספקט התובעני של גישה זו. הוא עצמו מצטט בסוף המאמר הנ"ל את דבריו של הנצי"ב בספר העמק דבר, הדורש פסוק מתהילים ולומד ממנו שהקב"ה מעדיף לכתחילה את תפילתו של היחיד על פני תפילתם של הרבים אם היחיד מכוון לשם שמיים והרבים מכוונים לשם עצמם:
"… בר"ה מתפללים כל ישראל על מלכות-שמים שתשוב לירושלים וימלוך ה' על כל העולם כולו. אמנם כוונת תפלה זו אינה שווה לכל אדם… יש אוהב ה' בכל ליבו ומתפלל על כבודו ית' שיתגדל ; ויש מתפלל על זה כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפלה זו בלי לב היא לגמרי רק מצות אנשים מלומדה… ואמר [תהלי' קב, יח] ברוה"ק: פנה אל תפלת הערער – אותו יחיד המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים ; מכ"מ – ולא בזה את תפלתם של כל ההמון, אע"ג שתפלתם היא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ"
למען ההגינות ראוי לדייק שיש פער בין מה שהנצי"ב כותב כאן באופן פשוט ובין מלוא הטענה שליבוביץ' מנסה להוציא ממנו. לא בטוח בכלל שהנצי"ב היה חותם על קביעתו של ליבוביץ' לפיה לתפילה אין השפעה במציאות. כוונתו המובהקת של הנצי"ב בפסקה זו היתה לדבר בשבח התפילה על כבוד שמים ולא רק על כבוד האדם, ולא לשלול את האפשרות שתפילה על טובת האדם לא פועלת במציאות. הנצי"ב מתאר כאן את התפילה כ"צורך גבוה", כפי שהצענו בראשת הדברים, בעוד שליבוביץ' מרוקן את הצורך הגבוה מרוב תוכנו. אדרבה, סביר אפילו להבין שכוונתו היא שתפילת האדם על צרכי שמים כן מתקבלת וכן משפיעה במציאות. הדירוג שהוא עורך בין התפילות השונות משרת נקודה חלקית ביותר בדבריו של ליבוביץ'. דבריו מציירים מעין המחשה של דברי המדרש: "כל המתפלל על חברו נענה תחילה", קביעה שבפירוש מדברת על השפעתה החיובית של תפילה במציאות. הנצי"ב מדבר על מעלת האלטרואיזם, בעוד שליבוביץ' מדבר על הפורמאליות של הריאליזם.
יתרון שני לגישה זו, המובלע בין השורות בדבריו של ליבוביץ', קשור למרכזיותה של התפילה בהלכה ולאופן בו היא מוצגת בעולם זה. נוסף על הכובעים הרוחניים והנפשיים שהיא נושאות, התפילה היא גם ענף הנדון באריכות בספרות ההלכתית. חלק גדול מהדיון בפרטיה הרבים אכן משקף גם ברובד ההלכי את אופייה הרוחני, אולם חלק דומיננטי מהמהות ההלכתית נותר בשדה ההלכתי בלבד. הן מבחינה מעשית והן מבחינה מהותית. ברמה המעשית, לפני שהתפילה מתפקדת כאירוע נפשי זה או אחר, היא פוגשת את האדם קודם כל כדרישה הלכתית על כל הכרוך בכך. גם אם ננקה את הרצון הוולונטרי ואת הרומנטיקה הכרוכה בהתרחשות ונחשוב למשל על תפילת ערבית חפוזה הנאמרת מתוך קורי שינה, לא נצא תחת יד החובה ההלכתית הדורשת את ביצועה התפילה במלואה גם ברגעים שהרבדים האחרים שלה מתים. לא לחינם בחר ליבוביץ' לפתוח את מאמרו בציטוט פתיחת הלכות תפילה הידועות "התגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". הציטוט הידוע מטעין את החוויה הסיזיפית הכרוכה בקיום התפילה בהיבטיה ההלכתיים והמעשיים. הממשק המעשי עם התפילה הוא ברובו ממשק עם חווית הקושי שבשמירה על כל פרטיה ודקדוקיה. וגם ברמה המהותית, נדמה שלא ניתן לגשת אל התפילה המעשית ללא מכלול ההלכות המלווה אותה. עד כדי כך הדבר, שלעיתים נדמה כי לב ההתרחשות טמון בקיום סך הלכת אלו. גם כאן ליבוביץ' אינו המקור הראשון לדברים, וניתן למצוא רוח דומה בדברים קודמים לו. המשנה ברורה [או"ח א, א] על הציטוט שהביא כאן ליבוביץ' כותב דברים המצלצלים אף הם את השדה הסמנטי של קיום המחוייבות:
"ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"
המשנ"ב, כמצופה מספר הלכתי, מבליט דווקא את יסודות החובה העומדים בבסיס התפילה כמקור דירבון להתגברות על קשיי הבוקר. הוא לא פותח בשבחים על כוחה של התפילה בעולם או על תרומתה לאדם, אלא מדגיש דווקא את היותה "עמידה לשרת את המלך". חובה שיש לבצע. תילי תילים הלכות ודקדוקים נכתבו על שלביו השונים של טקס התפילה, והלימוד האינטנסיבי והמקיף שלהם מסוגל בהחלט לייצר את החוויה של התפילה כאקט הלכתי בלבד.
נקודת חוזקה שלישית שמעלה ליבוביץ' בשיטתו ביחס למהות התפילה מתמקדת בהיות התפילה "עמידה לפני ה'". כבר במקרא ובמקורות חז"ל הקדומים נתפסת התפילה כאקט של עמידה לפני ה'. "דע לפני מי אתה עומד". הבחירה של ליבוביץ' לראות בתפילה קיום הציווי ההלכתי בלבד, גורעת אמנם מרבדי הרוח והנפש הכרוכים אולי בתהליך, אבל מחזקת מאוד את היותה של התפילה עמידה לפני ה'. דווקא משהשתחררנו מהצורך לראות בתפילה משפיעה על המציאות ולעסוק בהבנת המערכת המכאנית הגורמת לכך, אנחנו פנויים להכיר בה כמימוש הציווי לשם הציווי בלבד. הכרה בסמכות ה' ובקבלת מרותו, עמידה לפניו והכרה בישותו כפי שיידרש. ליבוביץ' לא היה היחיד להעלות על נס את חשיבות אלמנט העמידה לפני ה' הכרוך בתפילה ולראות בו את תמצית הפעולה.
הגותו של ליבוביץ' בעניין זה שוללת הרבה מהתוכן החיובי שמאחורי הפרקסיס המחייב, גם אם הפוקוס על משמעותו של הפרקסיס נראה כזהה לזה שמניח הרב סולובייצ'יק. הדברים יכולים מכל מקום לשמש כבסיס להשוואה מתקדמת וחידוד העמדות. נשים לב שליבוביץ' והרב סולובייצ'יק מבליטים היבטים שונים מעט של "העמידה לפני ה'". בעוד שליבוביץ' מדבר על גדולתה של התפילה כ"מימוש הציווי" האלוקי גרידא, הרב סולובייצ'יק רואה במימוש הצו האלוקי חלק ממארג נרחב יותר של קשר בין האדם לבוראו. לא לחינם הוא עוסק ב"קהילת התפילה" במקביל ל"קהילת הנבואה". בתפיסתו, התפילה היא אמנם גשר לבסס באמצעותו קשר לבורא, אולם מונח הקשר לבורא הוא מונח נרחב יותר המורכב מרבדים נוספים של תודעה וברית. הבחירה לדבר על "קהילת ברית" חושפת את אחד האלמנטים המשלימים המכוננים את כוחה של התפילה בהגותו – האיחוד הקהילתי והציבורי שבה. כמו הנביאים, שלא התנבאו לעצמם אלא לקבוצות שלמות או לעם כולו, כך גם התפילה מהווה ברית קהילתית. אכן, בתפוצות רבות, ביניהן גם ארצות הברית של הרב סולובייצ'יק, היוו בית הכנסת והתפילה בו מוקד קהילתי מרכזי שלקיומו היו השלכות רבות נוספות. קשה להעמיס על דבריו של הרב סולובייצ'יק לבדם את מלוא הטענה, אך כפי שכבר הצענו בפרק הראשון באופן אפריורי לא יהיה מופרך להציע כהצעה מרחיבה לגישה שאנו סוקרים בפרק זה גם בשמו, שכוחה של התפילה אינו נעוץ בהשפעה ממשית או פנימית על המציאות אלא בכינוס הקהילתי שהיא מייצרת. הקהילה היהודית מהווה עוגן הכרחי בחייו של היהודי, הן מבחינה הלכתית, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רוחנית. קיומו של בית הכנסת, היכל התפילה, כמרכז הקהילה, יכול להוות מעין תת-פונקציה נוספת בערכה של התפילה כעמידה לפני ה'. אם נרצה – ההשתייכות לקהילה יהודית יכולה להוות עמידה לפני ה' ברמה הרוחנית והחברתית. גם בעבר וגם כיום, שותפות סוציולוגית קהילתית שכזו הוכחה כמקור עוצמתי לשימור אורח החיים היהודי ואיכותו. עבור רבים השייכות לקהילה היהודית ולטקסי התפילה שלה מהווה עמידה לפני ה' ברמתם שלהם. ולא רק כמגבש זהות כללי, גם ברמה הסתמית: לתפילת ערבית עייפה בשעה מאוחרת לאחר יום עמל, למשל, יש לפעמים ערך גדול יותר מצד העובדה שההתעקשות לקחת בה חלק מהווה אחיזה באורח החיים שקהילת המתפללים מנהלת, יותר מאשר מצד הכוונה המעוטה שמצליח המתפלל ליצוק לתוכה. וכך, יחד עם העמידה התיאולוגית לפני ה', המיוצגת בבסיס דבריו של הרב סולובייצ'יק כאן, מתגבשת תמונת התפילה כעמידה בקשר מול הא-ל.
מונחים מעין אלו לא נדרשים כדי להגדיר את העמידה לפני ה' שעליה מדבר ליבוביץ'. התפילה מהווה לדידו עמידה בציווי האלוקי גרידא, ומתוך כך הכרה בו והנכחתו. הנקודה המשותפת לשניהם, זו שבגינה נכון יהיה להביט גם על הגותו של הרב סולובייצ'יק כמרימת תרומה משמעותית לתפיסת "לפניך", היא המרכזיות המהותית של חווית הנוכחות מול הבורא שהתפילה מייצרת. בדבריו של הרב סולובייצ'יק ניבטת שוב המחשבה לפיה תפקידה של התפילה, ולמעשה בתרגום חופשי לענייננו גם טיב השפעתה על המציאות, הוא היותה אמצעי לכונן בו את הנוכחות מול האלוקי. הגישה אל הטרנסצנדנטלי, בלשונו. לא נדמה שהוא שותף בדבריו אלו לציפייה שהתפילה תשפיע על המציאות השפעה כלשהי, זולת עצם העמידה מול הא-ל שהיא מכוננת.
כהמשך להשוואה בין דבריהם, ובשולי העיסוק ביתרונות התפיסה הרואה בתפילה התרחשות שתוכן העתירה שבה לא מוליד השפעה מעשית על העולם, חשוב לחזור ולדייק את אחת הנקודות שפתחנו קודם. חלק מהמקורות שראינו מניחים שלתפילה אין כל השפעה על המציאות, בעוד שחלק אחר מניח שבין אם יש לה השפעה על המציאות ובין אם לא – אין הדבר משנה. מדובר בגישות שונות. תהליך התפילה כולו נתפס אמנם בעיני המקורות לעיל כבעל משמעות, טכנית או מהותית, אולם תוכן התפילה והציפייה שמשהו ממנו יתבטא בסופו של דבר במציאות אינם משמעותיים בתפיסות אלו. "תפילה צורך גבוה", זהו הקו הבסיסי המשתקף במסות השונות. אצל ליבוביץ' יותר בולטת הטענה לפיה אין כל התרחשות ואין שום משמעות בתוכן התפילה עצמו, ודבר ממנו לא "מתגשם" או מתיימר לחולל שינוי במציאות. במקורות האחרים שראינו, כמו אצל הרב סולובייצ'יק למשל, נדמה שהנקודה העיקרית היא הסטת מוקד העניין מהתגשמות העתירה אל עצם התועלת שבקיומה, אולם לא בהכרח שלילתה. האם יש פער בין דפוסי המחשבה השונים? מבחינה עיונית ודאי שכן. ליבוביץ' קורא כאן קריאה רדיקלית ביותר שככל הנראה היתה גורמת למשנה ברורה ולרב סולובייצ'יק להתנער ממנה בכל תוקף. אולם ברמת הדיון שאנו עורכים, אפשר בהחלט להציע ששתיהן מהוות עיבוד לתפיסה הבסיסית של "תפילה צורך גבוה". ליבוביץ' בדרכו האופיינית, והרב סולובייצ'יק בדרכו המעמיקה. המשותף לשתיהן הוא הסטת נקודת המבט מאותו תהליך ש"עוברת" התפילה מאז שהאדם ממלל אותה ועד שמשהו מתרחש במציאות, אל השאלה העקרונית מה קיומה של מוסד התפילה מכונן בעולם. המבט הוא מבט קונספטיבי על קיומו של מוסד התפילה בעולם האנושי, ולא על הפעולה האישית של ביצועו. השאלה איננה מה התפילה עושה במציאות, מה שחשוב זה שהיא יוצרת עמידה לפני ה'. בנפתולים שונים זה מזה, מציעות המסות השונות הצעות בעלות מכנה משותף לדידנו. אפיינו אם כן את הגישה השלישית, העמידה "לפניך", כבחירה להסיט את מוקד הדיון מהשאלה מה השפעת התפילה במציאות לטובת הכרה בה כהנכחה של הציווי האלוקי וקיומו.
לאחר שדנו במספר יתרונות בתפיסת התפילה כעמידה לפני ה' בלבד, ננסה לעסוק גם בקשיים העולים מפרספקטיבה שכזו עבור המתפלל המודרני. הקושי הבולט ביותר אולי הוא אותה הווה אמינא שלאורה הלכנו בפרקים הקודמים. אם התפילה לא נועדה לחולל שינוי במציאות, למה היא מעוצבת ומנוסחת ככזו? כל אופייה המבני והתוכני של התפילה מצביע על היותה יומרה להעתיר על המציאות ולבקש הטבה ושינוי שלה. שלילת משמעות מימוש והגשמת התפילה – בין אם באופן המוחלט כמו שמצאנו אצל ליבוביץ' ובין אם באופן משנה - המיקוד שבו נוקטים הרב סולובייצ'יק ואחרים – מעוררים תמיהה גדולה על האופן בו תיקנה כנסת ישראל את מבנה התפילה ותוכנה. למה אנחנו מבקשים בקשות? למה אנחנו בכלל מביעים תכנים כלשהם שאינם עצם ההכרה בא-ל והנכחתו? מה מקומן של הודאה, סליחה, חרטה ובקשה לעתיד טוב יותר, בתהליך שהמוקד שלו כלל לא נעוץ בתוכן המילולי שאנו נושאים? שאלה דומה יכולה להישאל גם ביחס לתפיסה הצדדית שסקרנו שרואה בכינוס הקהילתי שנוצר בתפילה את יסוד העמידה לפני ה'. האם לשם כך נועדו כל פרטי התפילה בתצורתה הנוכחית? נדמה שהגוונים השונים שפגשנו במסגרת גישה זו יכולים להשיב באופן חלקי על שאלתנו, גם אם הדבר ישאר מעט מוקשה בשורה התחתונה. ליבוביץ' ער ל"בעיה" זו בשיטתו ומציע לפתור אותה בצורה פשוטה:
"העובדה שמצוות-תפלה קיבלה התגלמות-בפועל במטבע שטבעו חכמים בצורת אמירת שבח ובקשת צרכים – אינה סותרת את האמור לעיל. נוסח התפילה הוא הצורה הריטואלית-צרמוניאלית שנקבעה למעמד העבודה שבה האדם עובד את ה'. אין האדם חייב להתפלל מפני שיש לו לשאול את צרכיו ולשבח את ה'. אלא מאחר שיש טעם דתי עמוק לתפלה קבועה נבחרו כצורת ביצועה אמירת שבח ובקשת צרכים – מטעמים פסיכולוגיים מובנים מאוד".
אכן, תוכן התפילה הוא "שומר מסך" אפקטיבי מבחינה פסיכולוגית שמכסה על עצם ההתרחשות ומעניק לה ממשק נוח הנחווה כרלוונטי. גם לאחר תשובתו זו של ליבוביץ', אני סבור שלכל הפחות בדיון הרלוונטיות למעיין התפילה המודרני, הטענה שלו פחות מתיישבת על הדעת. גם מי שמתקשה מאוד להתחבר לרעיון לפיו מערכת זו או אחרת מביאה להגשמה זו או אחרת של דבריו בשעת התפילה, לא בהכרח יקנה את הטענה לפיה "תפילת הבקשה" היא ממשק שעוצב כך רק מבחינה מתודית פסיכולוגית.
גם באשר לתפיסות הנבדלות מגישתו של ליבוביץ', נראה שההתמודדות עם העובדה שהתפילה לא מייצרת כלום במציאות על אף שנראה מתוכה שזוהי מטרתה, הינה התמודדות חלקית. בתפיסתו של הרב סולובייצ'יק למשל לא מושם דגש על הפער שבין תוכן התפילה הענף לבין המטרה הנשגבת והכוללנית יותר שבסופו של דבר מופקת ממנו. לא ברור למה לשם יצירת קהילת הברית המתפללת יש לעבור דרך כל פרטי התפילה הרבים, שבפשטות מורים על וקטורים שונים שבאים מן התפילה לעולם. אפשר לנסות לדייק שלדידו של הרב סולובייצ'יק לא מדובר בקושייה. בעיניו, מכלול פרטי התפילה ודקדוקיה הם כולם חלק משירת האדם המכוננת בסופו של תהליך את המפגש והברית עם הבורא. אמנם התפילה בפשטות מנוסחת כפניה להשפעה על המציאות, אולם עצם הפנייה לנשגב היא בעיניו הדרך הארצית להבעת מימוש מהותי נרחב יותר של קשר עם האינסוף. בהתאמה, הוא באמת פחות מתעניין בשאלה מה קורה בסוף עם המציאות שעליה התפללתי. שלא כמו ליבוביץ', הוא לא שולל את השפעתה של הפנייה על המציאות, או מאשש אותה, נדמה שהוא מאמין שזו לא הנקודה המרכזית בתהליך. הקושי בדבריו הוא קושי של מי שמביט על שיטתו מבחוץ ומצפה למצוא שההיגיון הפנימי של טקס התפילה ממשיך לתפקד גם שם. אלא שבמסה שלו, היות ולא מדובר בעיקר ההתרחשות, אין לרב סולובייצ'יק בעיה עם כך שתוכן התפילה מביע יומרה לשינוי המציאות ולא רק מכונן ברית בלתי אמצעית בין הבורא והנברא. גם אם מבחינה עצמית הרב סולובייצ'יק מציע גישה קוהרנטית ומגובשת, לא יהיה ניתן לתווך אותה במלואה למי שמנהל את הדיון מנקודת מבט כמו זו שבה פתחנו ולא מקבל את הנחת היסוד שלו ביחס לחוסר הרלוונטיות במימוש התפילה.
חסרון נוסף בגישה הרואה את התפילה כאירוע של עמידה לפני ה' ולא כהשפעה על המציאות הוא שהיא יכולה להיות מאוד לא מנחמת. התפילה ופרטיה עלולים להידמות כסיזיפיים ומיותרים אם נניח שכל מטרתם היא בסה"כ קיום הציווי או מפגש עם הא-ל שהקשר בינו ובין תוכן הבקשות רופף ביותר. כל עוד אנחנו עוסקים ביתרונות ובחסרונות יחסיים לעיניו של המתבונן בן זמננו – נדמה שיהיה קשה לשווק את הגישה השלישית שבה עסקנו בפרק זה למי שמעוניין לעיין בתפילתו. הלימוד, העיון, והפרקטיקות הפיזיות והרוחניות שיינקטו, יתבררו כמעט כלא רלוונטיות אל מול שלילת הקשר שבין ביצוע התפילה ובין השפעתה על המציאות. זהו כמובן "חסרון" בלתי אובייקטיבי, אולם דומני שמשקלו כבד בחישוב הכולל שיערכו רוב האנשים. יהיו כמובן גם מי שיראו בהיבט זה בדיוק את ההיפך וימצאו בו נחמה. בעמדה נפשית שונה אפשר להתנחם עמוקות מהיכולת לשחרר את הצורך לקשר בין מעשה התפילה ובין השפעתה על המציאות. גם אם הדבר נראה סיזיפי, סביר שנמצא מי שבחוויתו האישית מדובר בהקלה גדולה יותר והוא ישמח לעבוד את בוראו בלי להסתבך במשמעויות נרחבות החורגות מעצם הידיעה שהמוטל עליו בוצע כראוי. אולם עמדה נפשית שכזו דורשת ניתוק לא פשוט בין הרגש והנטייה הטבעית לקשר חי ורצון להתחדש, ובין ההבנה השכלית שמכירה בביצוע הנדרש ורואה בו את חזות הכל. נדמה לי שבשורה האחרונה מדובר בקושי בלתי מבוטל עבור רוב המתפללים.
ולמרות קשיים אלו, נראה שלגישת "לפניך" קיום עצמי מוצדק ויציב בסקאלת הגישות שאותם אנחנו סוקרים. אירוע העמידה לפני ה' מהווה הופעה של יסוד נצחי משמעותי. כעת ברור לנו גם מהן השלכות התפיסה על הלימוד והעיון במרחבי התפילה. לכל הפחות נוכל לומר, שגם מי שאינו סוכם את השפעת התפילה על המציאות בהיותה עמידה לפני ה', יתברך גם הוא מאספקט זה הקיים בתהליך התפילה לדעת כולם. גם אם מקורות ההשראה לעיצוב ופיתוח הסברא היסודית היו שונים בתכלית בהגותם של אלו שפיתחו אותה, תפיסת התפילה כעמידה "לפניך" עשוייה להפוך עבור כמעט כל אחד להצעה מנחמת, מעשית ומלאת משמעות. אם לא כחוויה 'לכתחילאית', כנראה שלכל הפחות בסיטואציה בה פקעה מנפשו היכולת לראות בתפילה את אחד האירועים האחרים עליהן מדברות הגישות הקודמות.
בפרק הבא, כמעט לקראת סיום, נעסוק בגישה רביעית ייחודית המזהה את התפילה כאמצעי לעורר את הרצון הפנימי שבאדם. מוזמנים להמשיך איתנו בלימוד גם בפרק הבא – "יהיו לרצון".
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
