אמרי פי
כיצד משפיעה התפילה על המציאות? בפרקים הקודמים עסקנו בתרומתו של מענה מסודר על שאלה זו ללימוד העיוני בנושאי התפילה השונים. בנוסף, סקרנו את אחת התשובות המקובלות לשאלה זו, המזהה את כוח השפעתה של ההתרחשות התפילתית עם התהליך הפסיכולוגי האימננטי שעובר על המתפלל, "הגיון לבי", כפי שהצענו לכנות: הגישה הרואה בהליך התפילה הליך הרצאת דברי הלב והטבת הפרספקטיבה הפנימית על העולם הפנימי. בפרק הקרוב נעיין בתפיסה נוספת שמתארת את המכניזם התפילתי באופן שונה. אם עד כה ליבנו את התפיסות לפיהן השפעת התפילה בעולם הינה פנימית, הרי שעתה נתמקד במגמה פרשנית ותיאולוגית שונה הרואה בתפילה התרחשות ממשית וחיצונית המשנה את מציאות העולם האובייקטיבית. אם נרצה, זוהי תפילת "אמרי פי".
רבים מרבותינו בעולם היהודי לאורך השנים, ומהם הרבה מן המקובלים בפרט, תפסו את תפילתו של האדם כמעשה המטביע חותם ממשי בעולם ומוליד שינוי במציאות. מבחינתם, ממש ככל מעשה אחר, גם למעשה התפילה ישנן השלכות במציאות. בחלק מן המקרים, כפי שנבאר בהרחבה בהמשך, תפיסה שכזו היא בסה"כ ביטוי קטן למכלול נרחב יותר של תפיסת מציאות רוחנית הרואה את האדם כקשור לעולם ואת המציאות הארצית כמחוברת למציאות הרוחנית באופן הדדי. בחלק אחר מהמקרים, תפיסת התפילה כפעולה ממשית לא מניחה שהדיבור עצמו מזיז דברים, אלא שהקב"ה נענה לבקשתו של האדם ופועל במציאות בצורה אחרת מכפי שהיה ניתן לצפות בדרך הטבע שהיא תמשיך להתקיים. בין כך ובין כך, נראה שאפשר לסכום סקאלה מסוימת של תיאורים והנחות עבודה ביחס לתפילה בין גדרותיה של הגדרה כוללת זו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולשם הציור הרעיוני בלבד, במיתוסים רבים ובספרות פנטזיה או מדע בדיוני ניתן למצוא תיאורים של הדיבור האנושי כבעל כוח מיסטי. בין אם הדבר מובע באמצעות כינון מערכת "מילות קסם" או "לחשי כישוף" המחוללים שינויים במציאות על-פי הוראת הדובר, ובין אם מדובר בספרות חינוכית המשקפת את הפתגם "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" כמכניזם ממשי. גם במקורות היהודיים וגם במקורות זרים ניתן למצוא פיתוח לרעיון הבסיסי שבקשתו של האדם מהווה את קורותיו. אמרי פיו הופכים לממשיים. אלא שבניגוד להתבטאויות אותן סקרנו בפרק הקודם הרואות בשינוי מציאות זה או אחר תוצאה של כינון אימננטי שהמתפלל מבצע או הליכה לאור נראטיב, כשאנחנו ניגשים אל מקורות אחרים ניתן להבחין במגמה שונה בתכלית, המציגה את השינוי שיוצרת הבקשה כשינוי מציאותי בעל קיום אונטולוגי.
עוד בטרם נעסוק בהרחבה במקורות שמניחים הנחות יסוד מעין אלו, או ביתרונות ובחסרונות הפרשניים והדתיים של תפיסה כזו, ננסה לבחון האם הצעה זו עולה בקנה אחד עם הדרישות השונות שנמצא במקורות ביחס לתפילה. כמו שהצענו בפרק הקודם ביחס לגישה האימננטית, נראה שגם אם נתפוס את התפילה כהתרחשות ממשית התלוייה בדיבור הפה ניתן יהיה להבין את מכלול הדרישות הנלוות לאירוע. כל פרט מהפרטים המעשיים, הטכניים והרוחניים של התפילה, יוכל להתפרש כחלק אינטגרלי בעיצוב התפילה כטקס המגשים מציאות ממשית. למעשה, חשיבה על התפילה באופן זה מקלה עלינו מאוד להסביר את טיב הדרישות השונות אפילו יותר מאשר אם נאמץ חשיבה באופן אחר. ככל שנניח שהבל פיו של האדם העומד בתפילה מסוגל לחולל שינוי ממשי במציאות רק מכוח בקשתו, נקבל כְּמובן מאליו את הרעיון שיש כללים נוקשים לאופן שבו מערכת זו עובדת. דווקא בשל העובדה שהמכניזם נתפס כפעולה על-טבעית במציאות, כפי שעוד נרחיב, מובן יותר הצורך במילוי כללי הפרוטוקול המהווים את הטקס בכללותם. משל למה הדבר דומה? רובנו לא יודעים איך עובד המנגנון השולח דואר אלקטרוני מאדם לאדם, אבל שמענו לא אחת שכמו שכל חיסור של נקודה קטנה מכתובת המייל מונע מהתוכנה לשלוח את המכתב לייעדו הנכון, כך גם בעולם הרוחני כל פרט נדרש לכינון המנגנון השלם גם אם איננו מבינים את תפקידו. קונסטרוקציה רוחנית המשליכה על המציאות מתהווה אם מייצרים את המדיום המדויק שיגשים אותה. שוב להבדיל אלף אלפי הבדלות, נוכל לחשוב לשם ההבהרה על המיתוסים השונים אודות מעשי כישוף או קסמים כשיקוף טוב לקשר זה. ברור הדבר שדווקא משום שלמערכת היישום המדוברת [הכשפים במשל והתפילה בנמשל] ישנו היגיון פנימי על-טבעי משלה שאינו כפוף לפעילות הטבע הפשוטה, ומצוי מעבר לקוצר תפיסתו האנושית של המפעיל, יהיה עליו להפעיל אותו בדיוק רב באופן הנדרש מבחינת הגדרותיו הפנימיות ולא לחרוג מהן. לחילופין, ניתן גם להציע שהשגבת המכניזם ודחיית היכולת להבין את טיבו מוציאה את שאלות הפשר אוטומטית מחוץ לשולחן הדיון. נוכל להדגים בקלות את הקביעה העקרונית הזו באמצעות מספר דרישות הלכתיות ורוחניות מהיהודי המתפלל: כפי שכבר סקרנו בפרק הקודם, חז"ל התנסחו במספר אופנים על הצורך להכיר בנוכחות האלוקית בשעת התפילה: "דע לפני מי אתה עומד". בנוסף הם העמידו גם דרישות וסטנדרטים בנוגע לצורך בנקיות גופנית למשל, לכוונה במילים ובלב, השתדלות יתירה לתפילה במניין והיצמדות לטקסט קבוע. יתכן וחלק מרכיבי הטקס הנ"ל היו יכולים להתפרש כבלתי מובנים אם תפיסת האופן בו התפילה עובדת במציאות היא של התרחשות בליבו של האדם בלבד. אולם דווקא המגמה הפרשנית והדרשנית המייצרת מהתפילה מעשה בעל כוח השפעה מציאותי אמפירי, תפרש ביתר קלות את הגדרים השונים שתבעה כנסת ישראל. תפילה שלא עומדת בסטנדרטים אלו ואחרים לא תהיה "חזקה" מספיק כדי לפעול את פעולתה. ואם נרצה – אין כל טעם לתהות על סדרה של מערכת שלא ניתן להבין. אין ביכולתנו להבין מה משמעות הפעולות הנדרשות מאיתנו כשם שאין ביכולתנו להבין את עומק פעולת המכונה. כפי שנרחיב בהמשך, יתכן אפילו שקיים צורך אקטיבי בכינון בלמים מאזנים למערכת תפילה שכזו, ככל שאנו תופסים את השפעתה כמוחלטת במציאות, שכן באופן זה הכוח המצוי בידיו של האדם יכול להראות בפרספקטיבה מסויימת כלא תואם את מקומו בסדר הבריאה. לכן, תפילה שלא נחוותה כחלק מעמידה לפני הא-ל [ולמעשה איבדה בכך חלק מהותי מזהותה כאירוע של בקשה מהא-ל לשינוי מציאות חיי המתפלל לטובה] לא טעונה במלוא התוכן הדרוש לה כדי לפעול. ואם נרצה להסביר על דרך ההיגיון, יהיה קשה לצפות שתפילה שהתחוללה באופן בלתי מכבד תהיה נאותה דיה כדי להתקבל ולהשפיע על המציאות. מכיוון שכך, הצורך בנקיות הגוף או בכבוד הציבור המתאסף כדרישות בסיסיות ליצירת ההווי וההקשר המתאימים – מובנים למדי. על זו הדרך, הטקסט הקבוע משמש אולי כפרט המבני המתבקש ביותר, ככל שנתפוס את התפילה כהתרחשות ממשית. ממש כמו מילות הכישוף, בעמידתו של המתפלל מול האינסוף ובבקשתו ממנו לגעת במקומו האישי והסופי, אין מתבקש יותר מאשר למסגר תבניות טקסט קבועות ומחייבות. המחשבה שכל לשון בקשה תצליח לפעול במציאות מעניקה כוח רב מאוד בידיו של המתפלל. נדמה שסביר להכפיף את המחשבה שלכוחה של תפילה ישנן השלכות מציאותיות לארסנל מובחן של בקשות שעוצבו בהשראה הנכונה.
הפער בין היותן של מילות התפילה "אמרי פי" בלבד, ובין העובדה שהן מסוגלות לחולל שינוי במציאות, דורש גישור משמעותי וכינון מערכת מטאפיזית ה"מטפלת" בתחינתו של האדם ומסוגלת ליישם אותה. נדמה שדווקא משום כך, החלקים השונים המרכיבים את המנגנון יכולים ליישם פרקטיקות מגוונות בלתי צפויות, סמליים ולא רציונליים. רבדים נוספים של ההתרחשות יוכלו להיות מוסברים בנקל על דרך זו בה ביארנו את מקומם של הדרישות הקודמות.
זוהי אם כן סקירה אפריורית ראשונית של הנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות ממשית בעולם, ושל האופן שבו יקראו רבים מן המקורות לאורה. לאחר דברי הקדמה אלו, ניגש לסקור מבחר מהמקורות הרלוונטיים המשקפים הנחה שכזו ולדון בהם. כפי שכבר ציינו בפרקים הקודמים, מסות רבות עוסקות בענפים ובהיבטים מגוונים של התפילה בלי לבחון באופן ישיר את השאלה המרכזית שלנו אודות טיב המכניזם של התפילה. עבודת הלימוד שלנו חוקרת את הנחות היסוד המשתקפות מהספרות שהותירו לנו רבותינו, מתוך הנחה שהתיאורים השונים משקפים פרה-פוזיציה הכרחית בנוגע למושא החיפוש שלנו. על אף שמדובר בקפיצה כרונולוגית, נפתח דווקא בדבריו של ספר הזוהר ובתפיסתו המציאותית ורק לאחר מכן נשוב אל המקורות הקדומים ונבחן את האופן שבו עיבדו אותם רבותינו לאורך הדורות. פשר הקפיצה נובע משתי סיבות מתודיות. האחת היא היותו של ספר הזוהר מקור מזוהה מאוד עם התפיסה שכורכת בכריכה הדוקה את המציאות החומרית והמציאות הפיזית, בשלל הקשרים, וממילא גם רואה בתפילתו של האדם פעולה בעלת השפעה במספר עולמות מקבילים. השנייה, מתודית גם היא, קשורה לעובדה שספרות הזוהר הענפה יכולה ליצור עבורנו פלטפורמה להקדמה יסודית אודות עצם הקונספט של תפילה כפעולה בעולם.
הזוהר, כאמור, מספק ציורים גרפים למדיי בנוגע לאופן בו מתנהגת התפילה העולה משפתיו של אדם אל כיסא הכבוד ואל העולמות העליונים. למעשה, עוד לפני שמדובר במאפיין תפיסתי ביחס לתפילה, זהו חלק מתפיסתו של הזוהר ביחס לכל פעולה בעלת סמנטיקה רוחנית שמבצע האדם בעולם, אם לא אפילו ביחס לכל פעולה שהיא. בתיאורים השונים המצויים בספרות הזוהר משתקפת תפיסת מציאות רוחנית אונטולוגית המושפעת ממעשי האדם השונים ומתקיימת גם בלי קשר אליו. התיאור המפורסם על פרקליטים וקטגורים הנוצרים ממעשיו הטובים והרעים של האדם במסכת אבות, מצוי בלבוש אחר בדבריו של הזוהר המכונן קיום אונטולוגי למצוות ולעבירות שמבצע האדם [זוהר ח"ג, פג]:
"תא חזי, בר נש דעביד מצוה, ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קודשא בריך הוא, ואמרה, 'אנא מפנלנייא דעבד לי.' וקודשא בריך הוא מני לה קמיה, לאשגחא בה כל יומא, לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלקא קמיה, ואמרה, 'אנא מפלנייא דעבד לי.' וקודשא בריך הוא מני לה, וקיימא תמן לאשגחא בה, לשצאה ליה. [תרגום: בוא וראה: בן אדם העושה מצווה, אותה מצווה עולה ומתקיימת לפני הקב"ה, ואמרה: 'אני מפלוני שעשה אותי'. והקב"ה סופר אותה לפניו להשגיח בה כל היום להיטיב לו בעבורה. עבר על דברי תורה, אותה עברה עולה לפניו ואומרת: 'אני מפלוני שעשה אותי', והקב"ה סופר אותה ומתקיימת שם להשגיח בה להשמיד אותו]".
לשם החידוד, הציור המכני של מלאכים והשלכות ממשיות הנוצרים בעקבות פעולותיו של האדם מקבל אפילו משנה תוקף בביאור דבריו של השל"ה את הזוהר הנ"ל [של"ה פרשת עקב, ד"ה "ואת"]: "כבר הארכתי במקום אחר, כי כל מצוה שאדם עושה וכל עבירה שאדם עושה נעשה ממנו מלאך, מן המצוה מלאך קדוש, ומן העבירה מלאך משחית. הרי שהמצווה והעבירה ישנה בפועל עומד... וכן הוא בזוהר (בהתייחסות למקור הקודם)".
בעולם שכזה, כל פעולה ארצית מכה אדוות בעולמות עליונים. האדם הוא עולם קטן. מוכרחים להבין את התפיסה המציאותית העומדת ברקע דבריו של הזוהר בשביל לדון בדבריו אודות התפילה. המערכת הלוגית המנוסחת בכלים רוחניים-מתמטיים שבאמצעותה מרכיב הזוהר את רבדי הקיום יוצרת מעין מדע אידאי אודות חוקי הטבע המורכבים מרכיבים רוחניים וגשמיים כאחד. הבחירה האנושית אמנם לא נשללה מהמערכת מעולם, אבל התגובות שהיא יוצרת פועלות באופן מוכרח ע"פ השתלשלות נוקשה בכל העולמות.
ומה בנוגע לתפילה באופן פרטני? אחת הדוגמאות היפות להתייחסותו של הזוהר לאופן השפעת תפילתו של האדם בעולם מצוייה בדבריו על תפילתו של יצחק בדבר עקרותה של רבקה אשתו. אומר הזוהר [תולדות, ח"א, דף קלו:]:
"דבר אחר ויעתר יצחק דצלי צלותיה, וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין דהא בההוא אתר תליין בנין דכתיב 'ותתפלל אל ה' וכדין 'ויעתר לו ה' אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה וכדין ותהר רבקה אשתו [תרגום: 'ויעתר יצחק', שהתפלל תפילתו, וחתר חתירה למעלה לגבי מזל על בנים, שהרי באותו מקום תלויים הבנים, שהרי כתוב- 'ותתפלל אל ה' וכך גם 'ויעתר לו ה'. אל תקרי 'ויעתר לו' אלא 'ויחתר לו'. חתירה חתר לו הקב"ה וקיבלו. וכך- 'ותהר רבקה אשתו']".
תפילתו של יצחק נקראת עתירה, הדומה בעיני הזוהר לחתירה. להיפוך בקילשון, בעתר. התפילה היא כעין כלי להפך בו ולהשפיע מאותו המקום בו מצוי המזל האחראי על הילודה. כנגד חתירתו של יצחק, חותר הקב"ה עצמו חזרה ופועל במציאות לקיום בקשתו. ניתן כמובן להצביע על מקומה הייחודי של תפילת האבות בדברי ימי עם ישראל ולהבחין בינה ובין התפילה שאנחנו נושאים בעצמנו. אולם נדמה שהנחת היסוד של הזוהר ביחס לטיב פעולתה של התפילה ישאר זהה. גם אם באיכותה או ביכולותיה תימדד תפילתם של מי שאיננו אחד מן האבות באופן נמוך ומצומצם יותר, ניתן לצפות באופן סביר שהמכניזם העומד בבסיסה ישא אופי דומה: תפילה המשפיעה על המציאות באופן ממשי. תפילת האבות גבוהה אמנם מתפילתנו, אולם בהיותה סימבול לתפילה היהודית היא בהחלט מסוגלת להוות מקור השראה, למידה והשוואה גם לעניין תכונות אלו.
בשולי סקירת דברי הזוהר נעצור לעמוד על דיוק חשוב נוסף באופן בו הוא תופס את השפעת פעולתה של התפילה בעולם. הגם שאמרנו שבספרות הזוהר נתפסת התפילה כמעשה רוחני הגורר עמו שורה של השלכות מטאפיזיות בעולמות עליונים כגון הולדתם של קטגורים וסנגורים, אין פירושו של דבר שלאדם יש כוחות על טבעיים לשנות את המציאות. שלא כמו מערכות הלחשים והקסמים שדומיינו במיתוסים רבים, בכל הנוגע לתפילה קשה יותר להסביר את מקור הכוח המיסטי בדבריו של האדם שהופך אותם למחוללי שינוי מציאותי. מחולל הקסם לא חונה אצל האדם אלא אצל הבורא. כיוון שכך, לא כל תפילה מתקבלת, ולא כל תפילה שמתקבלת משנה את המציאות כפי שמקווה המתפלל.
עוד נוסיף לדייק אודות טיב הפעולה, שהזוהר נעזר במערכות משנה בשביל להסביר את היתכנותה של תופעה כזו. לכאורה היה ניתן לצפות שדווקא בעולמו של הזוהר, המקבע את המתמטיקה הרוחנית לתבניות נוקשות, לא יוכלו דבריו של האדם להשפיע בשום אופן. הרצון להיטיב את המציאות ולשנות אותה יכול להתממש רק באמצעות מעבר דרך מכלול הנקודות הרלוונטיות בהכרת המערכת ואופן פעולתה. תפילת הבקשה, המתיימרת לשנות את פני המציאות מהמסלול אליו שולחת אותה מידת הדין, יכולה להתפס כמעשה חסר כל ערך דווקא באוריינטציה של רוחניות אונטולוגית כפי שמהווה הזוהר. כיצד אם כן נכנסת גם התפילה לארסנל הכלים לשינוי המציאות בעולם שכזה? תשובה אחת היא שפעולת התפילה הינה בקשה על כינון מערכת יחסים בעלת אופי של "ארך אנפין" בו יש מקום להזדמנויות נוספות ולמרווח בין פעולת האדם לבין תוצאתה. "ארך אנפין" הוא פרספקטיבה הקרובה יותר לנצח, שממנה ישנה משמעות פחותה לזמן ומשנה תוקף לסובלנות. בניגוד למידה ההפוכה, "זעיר אנפין", בה מונהג העולם הגשמי במערכת של סיבות ותוצאות ישירות, בהנהגת "ארך אנפין" ניתן לצפות לחמלה רבה יותר ולמתן הזדמנויות נוספות לתיקון. גם תפילת הבקשה שנושא האדם לא יכולה עם כל רצונה הטוב לשנות את חוקי המציאות המטאפיזים ולהפוך את הסדר המוכרח בעולם בהנהגת הזעיר אנפין. ואכן, לא לכך היא חותרת. מה שהיא כן יכולה לחולל זו הנכחה של הנהגת ארך אנפין, והבעת בקשה לשיפוט אחר של המציאות. באופן זה, תפילתו של האדם יוצרת שינוי [ממשי, כאמור] ביחס ההנהגתי למציאות. ההשפעה של התפילה ממשית ביותר, אך השלכותיה על המציאות עקיפות דיין כדי לא להוות שינוי סדרי בראשית. תשובה שניה שניתן למצוא בספרות הזוהר ביחס לאפשרות לבקש על מה שנראה כמו שינוי מציאות רוחנית קשיחה נובעת מהמושג "דיקנא דזעיר אנפין". הזקן, השערות של הזעיר אנפין, הן כינוי ליוצאים מן הכלל ההרמטי שמורידים גם אל תוך החוקים מידה מסוימת של ספק. גם במציאות המנוהלת בהנהגה של זעיר אנפין לחלוטין ניתן למצוא לעיתים חריגות סטטיסטיות ופלאיות מהמצופה. לא כשבירת החוקים, אלא כיוצאים מן הכלל אפשריים. באופן מדעי אנחנו נוטים לחשוב שקיומם של יוצאים מן הכלל מעיד על כך שטרם ראינו את המכלול הרחב יותר, המקיף יותר והרלוונטי יותר. אולם האר"י חידש שהמערכת באופן מובנה מכילה בתוכה גם את אפשרות החריגה. בהקדמות הזוהר קוראים לשערות אלו "מזל". לכל דבר יש סטטיסטיקה וחוקיות, וכל אחד יכול לבקש לגשת אל האחוז הקטן מאוד שהחריגה תיפול עליו. גם בעולם גשמי המחוייב לסיבות ולתוצאות קיימים פתחים מובנים לשינוי. בתוך ים האפשרויות והסיכויים קיים מקום גם לגילוי של חסד. התפילה היא הבעת הרצון להיאחז בשערות הזקן הללו, באי הסדר הזעיר שעוד מתאפשר גם בתוך חוקי המציאות משליטי הסדר הפיזי והמטאפיזי.
לצד הסברים אלו, נדמה שספרות הזוהר משאירה פתח גם לפרשנות הפשטנית יותר ביחס לאופן פעולת התפילה כמסובב מטאפיזי. אנחנו מוצאים התייחסות לאותה התפילה של יצחק עצמו כתפילה ששינתה אפילו את סדר הזעיר אנפין, דבר המעניק למנגנון התפילה ולכוחה המטאפיזי מעמד מבוסס יותר. הזוהר על תולדות מוסיף ואומר [תרגום חופשי]: "ותהר רבקה אשתו. שמצד המערכת לא הייתה ראויה להריון, כי הייתה עקרה מלידה, אלא בסיבת תפילתו, חתר לו חתירה, ששינה את סדר המערכת. ואז, ותהר רבקה אשתו". נראה שקיימת אופציה שלישית להסברת כוחה של התפילה בעולם רוחני-מתמטי בעל חוקים נוקשים: האפשרות שהקב"ה בעצמו בחר לשנות את המציאות. התפילה לא מכריחה שינוי במציאות, אולם היא מהווה בסיס לבחירתו של הקב"ה לשנות את המציאות ולהיענות אליה. באמצעות תפיסה משלימה זו, מקבלת התמונה אודות המכניזם התפילתי חיזוק מכיוון שלישי.
התיאורים השונים שסקרנו אודות פעולת התפילה בעולמו של הזוהר מושכים לכיוונים שונים מעט את הרעיון היסודי של תפילה כהשפעה על המציאות. בין כך ובין כך, המכנה המשותף המשמעותי בבסיס שלושתם הוא המבט הרואה את פעולתה של התפילה בעולם כפעולה בעלת קיום אונטולוגי שלו השפעות אמפיריות. לאחר הקדמת הרקע אודות תפיסת המציאות של הזוהר, ולימוד דבריו על אופן הפעולה של תפילתו של יצחק, נוכל להמשיך אל מקורות נוספים שבהם ניתן לזהות התפתחויות נוספות של רעיון יסודי זה. כאמור, חלק מן המקורות שלהלן קדומים לזוהר ולא מהווים "פיתוח" של תפיסתו אלא לכל היותר מקור קדום יותר שגלגל רעיון יסוד בעל חפיפה משמעותית לדבריו. הבחירה המתודית לסקור את הדברים באופן זה קשורה אך ורק ליכולת להשתמש בספרות הזוהר כבסיס נרחב יחסית לפיתוח הרעיון כמו שעשינו.
כפי שכבר ציינו לעיל, חז"ל התוו מספר דרישות וסטנדרטים ביחס למעמד התפילה. את המוקדמים שבהם ניתן למצוא כבר במדרשים ובתלמודים. אם נעיין בהם, נראה שניתן למצוא כבר בגמרא עקבות לתפיסה מכאנית זו של פעולת התפילה. אנחנו מוצאים בדברי האמוראים התייחסויות לתפילה כאירוע שפעולתו אינה קשורה למרחב הפנימי של האדם. כך למשל בגמרא בשבת [יב:] בעניין זה: "והאמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". לו היתה פעולת התפילה פעולה של לב המתרחשת במרחב הפסיכולוגי הפנים-תודעתי בלבד היה מתבקש יותר לאפשר לאדם לדבר בלשונו ובשפתו, אם הוא אינו דובר עברית כשפת אם. הדרישה מהמתפלל להתיישר אל הטקסט ולא לכופף אותו לכיוונו מעלה על נס את העובדה שמשהו בהתרחשות התפילה מתחולל גם באופן חיצוני לאדם. אמנם, ניתן גם לראות בדרישה מעין זו אמצעי לשימור הטקס המקורי שמטרותיו חונות במישור הטקסי והסוציולוגי, ולאו דווקא במובן בו תפס הזוהר. ההקפדה על שפת התפילה יכולה לשרת גם תפיסות אחרות, הרואות את התפילה כמוקד התרחשות אנושי/קהילתי/חינוכי. יתכן שתוקפו של הטקס ישתמר אפילו ביתר שאת לו יאלצו גם יהודים דוברי לעז לשאת את תפילתם בלשון הקודש כפי שסבור ר' יוחנן שיש לעשות. ועם זאת, גם אם נפרש את משמעות הדרישה בכיוונים כאלו וגם אם נראה בה הצהרה על תפיסה מטאפיזיות של השפעת התפילה ע"י פעולת המלאכים המקבלים אותה ומובילים אותה אל כיסא הכבוד, נוכל לכל הפחות להצביע על הגישות שנשללות ממנה. התפילה המתוארת כאן לא עושה רושם של תהליך אימננטי בתודעתו של האדם בלבד.
פיתוח מאוחר יותר לרעיון לפיו המלאכים מוליכים את התפילה כביכול באופן ממשי אל היעד בו היא מסוגלת להשפיע על המציאות נמצא בדבריו של ר' אליעזר מגרמיזא, המכונה גם "בעל הרוקח", שחי במאות ה-12 וה-13. בספר בשם "סודי רזיא" בו הוא מרחיב בענייני קבלה ובתיאורי המרכבה, הוא מצייר תמונה דומה ואף מערכתית יותר של השפעתה של התפילה ע"י התאמתה לצינורות הנכונים בשמיים שמורידים את השפע לארץ [סודי רזיא חלק א', אות נ', עמודים עו-עז]:
"והנה אמרו (חגיגה יג:) סנדלפון עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים. למה עומד אחורי המרכבה? לפי שאם יתפלל אדם שלא בכוונה שמועיא"ל השוער ושאר שומרי השער אין מניחין לעלות אותה התפילה למעלה. אבל תפילה שהיא בכוונת הלב באה לפניו, שנאמר (תהלים יח:ז), 'ושועתי לפניו תבא באזניו'. נמצא שהתפלה שהיא בכוונת הלב לפני הכבוד, וכיון שהיא ראויה באה דרך אחורי הכבוד אליו. וסנדלפון בורר התפלה כאדם שבורר כסף וזהב ואבנים טובות לתקן לו עטרה. כך הוא בורר איזה יכשר. זהו 'פנה אל תפילת הערער'. ואם רואים השוערים והמלאכים את התפילה שהיא ראויה פותחין חלוני התפילה והיא עולה לפני הכבוד ומעבירה מלפניו ומלבישה אורה והתפלה יורדת מחדר אחר חדר עד שפוגעת בסנדלפו"ן ומקבלה ויודע לאיזה צד בעטרה יש לקבוע, אם כנגד הפנים, כמו שכתוב (איכה ב:יט), 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'', או לאחורי הכבוד כמו שכתוב (תהלים יח:ז), 'ושועתי לפניו תבא באזניו'. הרי אצל האזנים. וכשרוצה הקב"ה באותו התפילה, מוסיף עליה אור וזוהר והוד ומלאך מקבלה ומוליכא לסנדלפו"ן. ולפי שמעוטרת הוד וזוהר קובעה בעטרה לנוכח פני הכבוד. ומבחין סנדלפון איזה של זה ואיזה של זה. זהו (תהלים ה:ב), 'בינה הגיגי'. זהו (ירמיהו יג:טז), 'מוצא שפתי נוכח פניך היה'. וכששולח הקב"ה אור [וזוהר] וזיו על התפילה לקול הצדיק מזה האור ישמח קול האדם למעלה. וכנגדו לב האדם מלמטה שמח באהבת הקב"ה".
תיאור המלאכים המוליכים את התפילה הראוייה לקבלה בצינורות המתאימים לה מהווה פיתוח קל לאותה תפיסת יסוד של טיב השפעת התפילה על המציאות. יתכן שקיים בתיאור זה עידון קל המאפשר לסודי רזיא לגשר מעל הצורך להסביר את יכולתה של התפילה לשנות את המציאות כנגד חוקי המטאפיזיקה המכתיבים אותה. יתכן והתיאור של "הצד הנכון בעטרה" שאליו צריך המלאך הממונה לשבץ את התפילה מהווה מעין פתרון דוגמת הבקשה להפעלת הנהגת הארך אנפין על המציאות, או אפילו לבקשת גילויו של הצד הנדיר יותר המאיר פנים גם בהנהגת זעיר אנפין. התמונה הסבוכה של מערכת מלאכים ממונים המטפלים בתפילות מצליחה בסובלימציה שבה להנכיח מצד אחד את האפשרות שהתפילה משפיעה על המציאות באופן ממשי, ומצד שני להציב את הבלמים הנכונים למחשבה שבכוחו של האדם לשנות את המציאות בנקל כפי רצונו רק באמצעות כוח מילותיו.
פיתוח נוסף לרעיון היסודי, מכיוון אחר, ניתן למצוא בדבריו של ספר הקנה. כמו הזוהר עצמו, גם ספר הקנה נחשב למקור קבלי קדום ככה"נ שראה אור במאה ה-14 [לאחר פרסומו והפצתו של הזוהר בידי ר' משה די-ליאון], והדעות לגבי זמן חיבורו חלוקות. ניתן למצוא בו התייחסות לתפילה המסגירה תפיסה מכאנית דומה של השפעתה על המציאות, אולם מכיוון אחר מעט. בעמודים פ-פא הוא כותב:
"ודע בני, שהתפלות נסדרו ונתקנו ונוסדו על סדר הקרבנות. והנה באמת התפלה דומה לקרבן, שכן הקרבן מטהר ומקרב המסובבים, וכן התפלה... ואמר קודשא בריך הוא כשם שהקרבנות מדתי פועלת כן תעבדו גם אתם בפיכם להעלות היורדים כעין הקרבנות... והנה, כשם שהעטרה פועלת עבודת הקרבנות כן גם אתם תעבדו עבודת התפלה, הדומה לקרבן. ועל כן באה התפילה במצוות עשה"
הגמרא בפרק רביעי של מסכת ברכות מציעה את האפשרות הפרשנית ש"תפילות כנגד קרבנות תקנום". כממשיכת מוסד הקרבנות, מהווה גם התפילה כלי להפעיל באמצעותו מידות אלו ואחרות של הא-ל על המציאות. הרעיון של תפילה כמחוללת שינוי מעשי בעולם מתבטא בהיותה של תפילה "עבודה", שמתוארת בדבריו של ספר הקנה גם כמזככת את המסובבים [מה שיכול להיות מוסבר גם כהשפעה פסיכולוגית] אך גם כנתיב לכוחו של הפה להעלות ולהוריד שפע למציאות.
לאחר סקירת התפיסה האפריורית ולימוד המקורות, ננסה לדון בקשיים ובנקודות החוזקה שעולים מגישה זו התופסת את התפילה כמשפיעה השפעה אמיתית על המציאות דרך העולמות העליונים. כפי שציינו בפרק הקודם, להשתמש במונחים כמו "יתרונות וחסרונות" עבור כל שיטה יהיה מעט לא מדויק, אולם הם עשויים לשקף באופן מוחשי את השלב הבא שאותו נבקש לערוך בסקירת ההצעות ועל כן נאמצם באופן שאול.
על פניו, החסרון הבולט ביותר של התפיסה הקבלית הוא השגבת המכניזם והסתמכות על כוח שאין להסבירו בכלים רציונאליים גשמיים. כאמור, זוהי אינה ביקורת החותרת לניתוח אובייקטיבי של ערכה האבסולוטי של תפיסת התפילה כמשפיעה ממשית במציאות, אלא סקירת רלוונטיות ההצעה שבה למשתתפי הדיון. קשה יותר להסביר למתבונן האובייקטיבי את פשר השפעת התפילה, אם אלו הנחות העבודה המקדימות ביחס אליה. יהיה קשה יותר לשכנע אדם שאיננו שומר תורה ומצוות בחשיבותה של תפילה שמוקד ההתרחשות שלה מצוי "בשמים", במוקד השפעה בלתי ניתן לתפיסה גשמית. ההכרה בתוקף התפילה מכריחה הכרה מקדימה בישות העליונה, בסמכותה וביכולות המיסטיות המיוחסות לה. ממילא, הופכת התפילה לנגישה פחות גם עבור היהודי המאמין. יתכן שגישה נזירית המעוניינת לשמר את כלי התפילה למתי מעט יודעי חן תתברך דווקא מתפיסה מעין זו ומסגירת מוסד התפילה בפני כל מי שאינו מצוי לפני ולפנים עוד בטרם ניגש להתפלל [והנה לנו ביטוי לכך שאנו עוסקים בסובייקט ולא באובייקט], אולם נראה שעבור רוב מעייני התפילה ומוקירי עבודתה מדובר בצמצום הרלוונטיות שלה ככלי הזמין לכל דורש. העובדה שההתרחשות איננה ניתנת להסברה בכלים ארציים הופכת את התפילה לאירוע מיסטי ולא רציונאלי, על כל הכרוך בכך. ניתן כמובן גם להביט אחרת על פני הדברים בהקשר זה. מבט רומנטי על המציאות יראה אולי בהשגבה מעין זו האדרה של ההתרחשות ויציקת תוכן אמיתי אונטולוגי בטקס. יתכן ותפיסה זו יכולה להוות מנוף עבור מתפללים שזוהי חוויתם. אלא שכאמור, נדמה שעובדת היותה של התפילה משנת מציאות ממשית תוכל לעזור דה-פאקטו רק עבור סקטור מצומצם ביותר של משתתפים בדיון, שההכרה בנוכח האלוקי ובכוחו הבלתי רציונאלי עומדת כבר בבסיס חוויתם הממשית. וגם מביניהם, רק בעלי תפישה רוחנית השקפתית מבוססת דיה יצליחו להתחבר לפעולה.
קושי נוסף בתפיסת התפילה ככזו יכול להיות קושי חוויתי המתעורר מציפייתו של האדם להבנת המענה. כל עוד הנחת היסוד ביחס לאופן פעולת התפילה בעולם רואה בה התרחשות פנימית – מדד "הצלחת" התפילה כפוף גם הוא לשיפוטו הפנימי של האדם את מציאות חייו מתוך חוויתו האישית. אולם כאשר מרחב הפעולה וההשפעה הנבחנים חוצים את גבולות האני אל מרחבי המיסטי, מתעוררת סכנת הרפלקציה השגויה. חכמים הזהירו כבר מפני "עיון תפילה" שגוי והשלכתו [ברכות לב:]: "והא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב... הא דמאריך ומעיין בה הא דמאריך ולא מעיין בה. א"ר חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". עיון תפילה המביא לידי בקשה חוזרת ופניה מחודשת ורעננה אל הקב"ה נתפס כעיון חיובי. אולם המחשבה לפיה ביכולתו של האדם להביט בקורותיו ולהסיק מתוכם על התקבלות תפילתו מביאה לידי "כאב לב". לו נצייר את פעולתה של התפילה כהתרחשות חוץ מציאותית בפרספקטיבה ארצית, אשר לה השלכות ישירות על המציאות, הסכנה בגלישה אל מחוזות כאב הלב תגדל. ללא בקיאות בסדרי מהלכי המלאכים בשמיים, אם להשתמש בעיבודו של הסודי רזיא, לא ניתן יהיה לבצע שיקוף נכון ומיטיב לתפילה, כזה המזוהה בגמרא עם "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". הציפייה האנושית והרוחנית הפשוטה לקשר כלשהו בין תהליך התפילה לבין קורות חייו של המתפלל והבחנה בשינוי שחל בהם, אפילו ברמת המאקרו בה ניתן להפריז באופן השפעתה הכוללני, מאותגרת לפי כל אחת מהדרכים שסקרנו. ביחס למבט הרואה בתפילה התרחשות אימננטית ראינו בפרק הקודם שנדרשים צעדים פסיכולוגיים מרחיקי לכת בהגדרת המציאות כדי להסביר את טיב הקשר שבין התפילה לבין תוצאותיה המיוחלות. וכעת, גם ביחס למבט הרואה בתפילה תהליך בעל כוח השפעה מטאפיזי עד ממשי על העולם, אנחנו מוצאים שהקשר בין חווייתו של המתפלל ובין היכולת להשוות אליה את קורות המציאות העוקבים מאותגר.
ומנגד, נדמה שלתפיסת ה"אמרי פי", של תפילה כמשפיעה מציאותית, ישנם גם יתרונות מסוימים עבור המעיינים במשמעותה. יש משהו מנחם יותר במחשבה שהתפילה אינה רק התרחשות סגורה, ובכוחה העקרוני טמונה גם היכולת לשנות את המציאות באופן ממשי. הידיעה שהקב"ה יכול לשעות אל העתירה ולבחור לשנות את כללי המשחק הופכת את האירוע כולו ל"משחק אמיתי". תהליך נפשי-פנימי לעומת זאת, ארוך ומעמיק ככל שיהיה, מותיר את אדם בסידור והרצאת דברים פנימיים בלבד. באופן פשוט הוא יכול לגלות לכל היותר את מה שטמון בו, גם אם באיתכסיא. המחשבה שבכוחה של התפילה לחולל שינוי שאין ביכולתו של האדם לבצע פורצת את גבולות הדמיון ומאפשרת בהיבט החוויתי לשטוח את הלב על מגוון גדול ורחב יותר של נושאים. היומרה חסרת גג; אין סיבה להימנע מתפילה אל קו האופק הרחוק על בקשות שמימושן נראה בלתי ישים. אם כל פעולתה של התפילה מתמצה בעצם הרמת המבט אל אותו האופק, על כל הכרוך בהרמת מבט מהותית שכזו, הבקשה תמיד תישאר מסוייגת יותר וחסרת ציפיות ריאליות. אולם דווקא המחשבה שאי שם למעלה בצינורות העליונים מזיזה התפילה דברים שאין בכוחה של המציאות הרציונאלית להזיז, מסוגלת לכונן את אחת מציפיות היהודי המאמין הניגש להתפלל: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" [זכריה ד, ו].
יתרון נוסף שניתן לייחס לזרם המחשבה אותו אנו סוקרים קשור להבנת ייחודיותה של התפילה היהודית. אם הרדוקציה האימננטית של ההתרחשות נאלצת להסביר את יתרון הטקס היהודי על פני שאר אימוני מיינדפולנס, הרי שבתפיסת התפילה כמערכת בעלת השפעה מציאותית ההשוואה כלל אינה מתחילה. כאשר הנחות היסוד של הבנת מערכת התפילה כוללות גם את ההכרה במערכת רוחנית [של מלאכים וצינורות אם נרצה, או גם בעיבודים הפשטניים יותר המתייחסים לעובדה שהקב"ה "בוחר" בתפילה ופועל במציאות בעקבותיה], נשללת ההשוואה בין התפילה שתיקנה כנסת ישראל ובין שאר התפילות בעולם. למעשה, בעיקר נשללת ההשוואה בין נמען התפילה היהודית ובין הכתובות הרבות אליהן נושאים בני האדם את עיניהם ברחבי העולם וההיסטוריה. "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ". הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינה מוראלית, יש בסגנון חשיבה מעין זה היבט מרומם. תפילתנו איננה רק נשיאת עיניים. היא נשיאת עיניים כנגד הישות היחידה שיכולה לממש את העמדה הנפשית הנעתרת. גם אם הקב"ה מקבל את עולותיהם וזבחיהם של כל העמים, הכל קורה בבית תפילתו שלו ובמערכת החוקים שבה הוא מנהיג את העולם. תפילתם של היהודים, שמקורה במורשת האבות והקרבנות שתיקנה כנסת ישראל, נתפסת מפרספקטיבה זו כאירוע התפילה בעל המשמעות הכבירה ביותר.
גישה אל התפילה מתוך הנחות מקדימות מעין אלו שסקרנו בפרק זה מייצרת שורת השלכות בדיון המעשי והרוחני אודותיה. לטקסים דוגמת אמירת תהילים ציבורית בעתות משבר למשל, נוסף גם הרובד הפרקטי של אמונה בסיועם לצד התהליך הקהילתי והסוציולוגי שהם מחוללים. התפילה היומיומית והסיזיפיות שבה יכולות להתפס כאירוע חשוב של השפעה על העולם כולו. המוטיבציה שתפיסה כזו יכולה לעורר גבוהה מאוד, ובאופן משלים גם מפח הנפש של המצפים לתוצאות מובחנות ומהירות מתפילתם.
בפרק הבא נבחן את התשובה הבאה לשאלה כיצד משפיעה התפילה על המציאות. אם עד כה עסקנו ב- "אמרי פי" וב- "הגיון ליבי", הרי שבפעם הבאה נעסוק בתפילת ה- "לפניך". התפילה כקיום ציווי הישות הא-לוקית ועמידה לפניה.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
אמרי פי
כיצד משפיעה התפילה על המציאות? בפרקים הקודמים עסקנו בתרומתו של מענה מסודר על שאלה זו ללימוד העיוני בנושאי התפילה השונים. בנוסף, סקרנו את אחת התשובות המקובלות לשאלה זו, המזהה את כוח השפעתה של ההתרחשות התפילתית עם התהליך הפסיכולוגי האימננטי שעובר על המתפלל, "הגיון לבי", כפי שהצענו לכנות: הגישה הרואה בהליך התפילה הליך הרצאת דברי הלב והטבת הפרספקטיבה הפנימית על העולם הפנימי. בפרק הקרוב נעיין בתפיסה נוספת שמתארת את המכניזם התפילתי באופן שונה. אם עד כה ליבנו את התפיסות לפיהן השפעת התפילה בעולם הינה פנימית, הרי שעתה נתמקד במגמה פרשנית ותיאולוגית שונה הרואה בתפילה התרחשות ממשית וחיצונית המשנה את מציאות העולם האובייקטיבית. אם נרצה, זוהי תפילת "אמרי פי".
רבים מרבותינו בעולם היהודי לאורך השנים, ומהם הרבה מן המקובלים בפרט, תפסו את תפילתו של האדם כמעשה המטביע חותם ממשי בעולם ומוליד שינוי במציאות. מבחינתם, ממש ככל מעשה אחר, גם למעשה התפילה ישנן השלכות במציאות. בחלק מן המקרים, כפי שנבאר בהרחבה בהמשך, תפיסה שכזו היא בסה"כ ביטוי קטן למכלול נרחב יותר של תפיסת מציאות רוחנית הרואה את האדם כקשור לעולם ואת המציאות הארצית כמחוברת למציאות הרוחנית באופן הדדי. בחלק אחר מהמקרים, תפיסת התפילה כפעולה ממשית לא מניחה שהדיבור עצמו מזיז דברים, אלא שהקב"ה נענה לבקשתו של האדם ופועל במציאות בצורה אחרת מכפי שהיה ניתן לצפות בדרך הטבע שהיא תמשיך להתקיים. בין כך ובין כך, נראה שאפשר לסכום סקאלה מסוימת של תיאורים והנחות עבודה ביחס לתפילה בין גדרותיה של הגדרה כוללת זו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולשם הציור הרעיוני בלבד, במיתוסים רבים ובספרות פנטזיה או מדע בדיוני ניתן למצוא תיאורים של הדיבור האנושי כבעל כוח מיסטי. בין אם הדבר מובע באמצעות כינון מערכת "מילות קסם" או "לחשי כישוף" המחוללים שינויים במציאות על-פי הוראת הדובר, ובין אם מדובר בספרות חינוכית המשקפת את הפתגם "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" כמכניזם ממשי. גם במקורות היהודיים וגם במקורות זרים ניתן למצוא פיתוח לרעיון הבסיסי שבקשתו של האדם מהווה את קורותיו. אמרי פיו הופכים לממשיים. אלא שבניגוד להתבטאויות אותן סקרנו בפרק הקודם הרואות בשינוי מציאות זה או אחר תוצאה של כינון אימננטי שהמתפלל מבצע או הליכה לאור נראטיב, כשאנחנו ניגשים אל מקורות אחרים ניתן להבחין במגמה שונה בתכלית, המציגה את השינוי שיוצרת הבקשה כשינוי מציאותי בעל קיום אונטולוגי.
עוד בטרם נעסוק בהרחבה במקורות שמניחים הנחות יסוד מעין אלו, או ביתרונות ובחסרונות הפרשניים והדתיים של תפיסה כזו, ננסה לבחון האם הצעה זו עולה בקנה אחד עם הדרישות השונות שנמצא במקורות ביחס לתפילה. כמו שהצענו בפרק הקודם ביחס לגישה האימננטית, נראה שגם אם נתפוס את התפילה כהתרחשות ממשית התלוייה בדיבור הפה ניתן יהיה להבין את מכלול הדרישות הנלוות לאירוע. כל פרט מהפרטים המעשיים, הטכניים והרוחניים של התפילה, יוכל להתפרש כחלק אינטגרלי בעיצוב התפילה כטקס המגשים מציאות ממשית. למעשה, חשיבה על התפילה באופן זה מקלה עלינו מאוד להסביר את טיב הדרישות השונות אפילו יותר מאשר אם נאמץ חשיבה באופן אחר. ככל שנניח שהבל פיו של האדם העומד בתפילה מסוגל לחולל שינוי ממשי במציאות רק מכוח בקשתו, נקבל כְּמובן מאליו את הרעיון שיש כללים נוקשים לאופן שבו מערכת זו עובדת. דווקא בשל העובדה שהמכניזם נתפס כפעולה על-טבעית במציאות, כפי שעוד נרחיב, מובן יותר הצורך במילוי כללי הפרוטוקול המהווים את הטקס בכללותם. משל למה הדבר דומה? רובנו לא יודעים איך עובד המנגנון השולח דואר אלקטרוני מאדם לאדם, אבל שמענו לא אחת שכמו שכל חיסור של נקודה קטנה מכתובת המייל מונע מהתוכנה לשלוח את המכתב לייעדו הנכון, כך גם בעולם הרוחני כל פרט נדרש לכינון המנגנון השלם גם אם איננו מבינים את תפקידו. קונסטרוקציה רוחנית המשליכה על המציאות מתהווה אם מייצרים את המדיום המדויק שיגשים אותה. שוב להבדיל אלף אלפי הבדלות, נוכל לחשוב לשם ההבהרה על המיתוסים השונים אודות מעשי כישוף או קסמים כשיקוף טוב לקשר זה. ברור הדבר שדווקא משום שלמערכת היישום המדוברת [הכשפים במשל והתפילה בנמשל] ישנו היגיון פנימי על-טבעי משלה שאינו כפוף לפעילות הטבע הפשוטה, ומצוי מעבר לקוצר תפיסתו האנושית של המפעיל, יהיה עליו להפעיל אותו בדיוק רב באופן הנדרש מבחינת הגדרותיו הפנימיות ולא לחרוג מהן. לחילופין, ניתן גם להציע שהשגבת המכניזם ודחיית היכולת להבין את טיבו מוציאה את שאלות הפשר אוטומטית מחוץ לשולחן הדיון. נוכל להדגים בקלות את הקביעה העקרונית הזו באמצעות מספר דרישות הלכתיות ורוחניות מהיהודי המתפלל: כפי שכבר סקרנו בפרק הקודם, חז"ל התנסחו במספר אופנים על הצורך להכיר בנוכחות האלוקית בשעת התפילה: "דע לפני מי אתה עומד". בנוסף הם העמידו גם דרישות וסטנדרטים בנוגע לצורך בנקיות גופנית למשל, לכוונה במילים ובלב, השתדלות יתירה לתפילה במניין והיצמדות לטקסט קבוע. יתכן וחלק מרכיבי הטקס הנ"ל היו יכולים להתפרש כבלתי מובנים אם תפיסת האופן בו התפילה עובדת במציאות היא של התרחשות בליבו של האדם בלבד. אולם דווקא המגמה הפרשנית והדרשנית המייצרת מהתפילה מעשה בעל כוח השפעה מציאותי אמפירי, תפרש ביתר קלות את הגדרים השונים שתבעה כנסת ישראל. תפילה שלא עומדת בסטנדרטים אלו ואחרים לא תהיה "חזקה" מספיק כדי לפעול את פעולתה. ואם נרצה – אין כל טעם לתהות על סדרה של מערכת שלא ניתן להבין. אין ביכולתנו להבין מה משמעות הפעולות הנדרשות מאיתנו כשם שאין ביכולתנו להבין את עומק פעולת המכונה. כפי שנרחיב בהמשך, יתכן אפילו שקיים צורך אקטיבי בכינון בלמים מאזנים למערכת תפילה שכזו, ככל שאנו תופסים את השפעתה כמוחלטת במציאות, שכן באופן זה הכוח המצוי בידיו של האדם יכול להראות בפרספקטיבה מסויימת כלא תואם את מקומו בסדר הבריאה. לכן, תפילה שלא נחוותה כחלק מעמידה לפני הא-ל [ולמעשה איבדה בכך חלק מהותי מזהותה כאירוע של בקשה מהא-ל לשינוי מציאות חיי המתפלל לטובה] לא טעונה במלוא התוכן הדרוש לה כדי לפעול. ואם נרצה להסביר על דרך ההיגיון, יהיה קשה לצפות שתפילה שהתחוללה באופן בלתי מכבד תהיה נאותה דיה כדי להתקבל ולהשפיע על המציאות. מכיוון שכך, הצורך בנקיות הגוף או בכבוד הציבור המתאסף כדרישות בסיסיות ליצירת ההווי וההקשר המתאימים – מובנים למדי. על זו הדרך, הטקסט הקבוע משמש אולי כפרט המבני המתבקש ביותר, ככל שנתפוס את התפילה כהתרחשות ממשית. ממש כמו מילות הכישוף, בעמידתו של המתפלל מול האינסוף ובבקשתו ממנו לגעת במקומו האישי והסופי, אין מתבקש יותר מאשר למסגר תבניות טקסט קבועות ומחייבות. המחשבה שכל לשון בקשה תצליח לפעול במציאות מעניקה כוח רב מאוד בידיו של המתפלל. נדמה שסביר להכפיף את המחשבה שלכוחה של תפילה ישנן השלכות מציאותיות לארסנל מובחן של בקשות שעוצבו בהשראה הנכונה.
הפער בין היותן של מילות התפילה "אמרי פי" בלבד, ובין העובדה שהן מסוגלות לחולל שינוי במציאות, דורש גישור משמעותי וכינון מערכת מטאפיזית ה"מטפלת" בתחינתו של האדם ומסוגלת ליישם אותה. נדמה שדווקא משום כך, החלקים השונים המרכיבים את המנגנון יכולים ליישם פרקטיקות מגוונות בלתי צפויות, סמליים ולא רציונליים. רבדים נוספים של ההתרחשות יוכלו להיות מוסברים בנקל על דרך זו בה ביארנו את מקומם של הדרישות הקודמות.
זוהי אם כן סקירה אפריורית ראשונית של הנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות ממשית בעולם, ושל האופן שבו יקראו רבים מן המקורות לאורה. לאחר דברי הקדמה אלו, ניגש לסקור מבחר מהמקורות הרלוונטיים המשקפים הנחה שכזו ולדון בהם. כפי שכבר ציינו בפרקים הקודמים, מסות רבות עוסקות בענפים ובהיבטים מגוונים של התפילה בלי לבחון באופן ישיר את השאלה המרכזית שלנו אודות טיב המכניזם של התפילה. עבודת הלימוד שלנו חוקרת את הנחות היסוד המשתקפות מהספרות שהותירו לנו רבותינו, מתוך הנחה שהתיאורים השונים משקפים פרה-פוזיציה הכרחית בנוגע למושא החיפוש שלנו. על אף שמדובר בקפיצה כרונולוגית, נפתח דווקא בדבריו של ספר הזוהר ובתפיסתו המציאותית ורק לאחר מכן נשוב אל המקורות הקדומים ונבחן את האופן שבו עיבדו אותם רבותינו לאורך הדורות. פשר הקפיצה נובע משתי סיבות מתודיות. האחת היא היותו של ספר הזוהר מקור מזוהה מאוד עם התפיסה שכורכת בכריכה הדוקה את המציאות החומרית והמציאות הפיזית, בשלל הקשרים, וממילא גם רואה בתפילתו של האדם פעולה בעלת השפעה במספר עולמות מקבילים. השנייה, מתודית גם היא, קשורה לעובדה שספרות הזוהר הענפה יכולה ליצור עבורנו פלטפורמה להקדמה יסודית אודות עצם הקונספט של תפילה כפעולה בעולם.
הזוהר, כאמור, מספק ציורים גרפים למדיי בנוגע לאופן בו מתנהגת התפילה העולה משפתיו של אדם אל כיסא הכבוד ואל העולמות העליונים. למעשה, עוד לפני שמדובר במאפיין תפיסתי ביחס לתפילה, זהו חלק מתפיסתו של הזוהר ביחס לכל פעולה בעלת סמנטיקה רוחנית שמבצע האדם בעולם, אם לא אפילו ביחס לכל פעולה שהיא. בתיאורים השונים המצויים בספרות הזוהר משתקפת תפיסת מציאות רוחנית אונטולוגית המושפעת ממעשי האדם השונים ומתקיימת גם בלי קשר אליו. התיאור המפורסם על פרקליטים וקטגורים הנוצרים ממעשיו הטובים והרעים של האדם במסכת אבות, מצוי בלבוש אחר בדבריו של הזוהר המכונן קיום אונטולוגי למצוות ולעבירות שמבצע האדם [זוהר ח"ג, פג]:
"תא חזי, בר נש דעביד מצוה, ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קודשא בריך הוא, ואמרה, 'אנא מפנלנייא דעבד לי.' וקודשא בריך הוא מני לה קמיה, לאשגחא בה כל יומא, לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלקא קמיה, ואמרה, 'אנא מפלנייא דעבד לי.' וקודשא בריך הוא מני לה, וקיימא תמן לאשגחא בה, לשצאה ליה. [תרגום: בוא וראה: בן אדם העושה מצווה, אותה מצווה עולה ומתקיימת לפני הקב"ה, ואמרה: 'אני מפלוני שעשה אותי'. והקב"ה סופר אותה לפניו להשגיח בה כל היום להיטיב לו בעבורה. עבר על דברי תורה, אותה עברה עולה לפניו ואומרת: 'אני מפלוני שעשה אותי', והקב"ה סופר אותה ומתקיימת שם להשגיח בה להשמיד אותו]".
לשם החידוד, הציור המכני של מלאכים והשלכות ממשיות הנוצרים בעקבות פעולותיו של האדם מקבל אפילו משנה תוקף בביאור דבריו של השל"ה את הזוהר הנ"ל [של"ה פרשת עקב, ד"ה "ואת"]: "כבר הארכתי במקום אחר, כי כל מצוה שאדם עושה וכל עבירה שאדם עושה נעשה ממנו מלאך, מן המצוה מלאך קדוש, ומן העבירה מלאך משחית. הרי שהמצווה והעבירה ישנה בפועל עומד... וכן הוא בזוהר (בהתייחסות למקור הקודם)".
בעולם שכזה, כל פעולה ארצית מכה אדוות בעולמות עליונים. האדם הוא עולם קטן. מוכרחים להבין את התפיסה המציאותית העומדת ברקע דבריו של הזוהר בשביל לדון בדבריו אודות התפילה. המערכת הלוגית המנוסחת בכלים רוחניים-מתמטיים שבאמצעותה מרכיב הזוהר את רבדי הקיום יוצרת מעין מדע אידאי אודות חוקי הטבע המורכבים מרכיבים רוחניים וגשמיים כאחד. הבחירה האנושית אמנם לא נשללה מהמערכת מעולם, אבל התגובות שהיא יוצרת פועלות באופן מוכרח ע"פ השתלשלות נוקשה בכל העולמות.
ומה בנוגע לתפילה באופן פרטני? אחת הדוגמאות היפות להתייחסותו של הזוהר לאופן השפעת תפילתו של האדם בעולם מצוייה בדבריו על תפילתו של יצחק בדבר עקרותה של רבקה אשתו. אומר הזוהר [תולדות, ח"א, דף קלו:]:
"דבר אחר ויעתר יצחק דצלי צלותיה, וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין דהא בההוא אתר תליין בנין דכתיב 'ותתפלל אל ה' וכדין 'ויעתר לו ה' אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא וקביל ליה וכדין ותהר רבקה אשתו [תרגום: 'ויעתר יצחק', שהתפלל תפילתו, וחתר חתירה למעלה לגבי מזל על בנים, שהרי באותו מקום תלויים הבנים, שהרי כתוב- 'ותתפלל אל ה' וכך גם 'ויעתר לו ה'. אל תקרי 'ויעתר לו' אלא 'ויחתר לו'. חתירה חתר לו הקב"ה וקיבלו. וכך- 'ותהר רבקה אשתו']".
תפילתו של יצחק נקראת עתירה, הדומה בעיני הזוהר לחתירה. להיפוך בקילשון, בעתר. התפילה היא כעין כלי להפך בו ולהשפיע מאותו המקום בו מצוי המזל האחראי על הילודה. כנגד חתירתו של יצחק, חותר הקב"ה עצמו חזרה ופועל במציאות לקיום בקשתו. ניתן כמובן להצביע על מקומה הייחודי של תפילת האבות בדברי ימי עם ישראל ולהבחין בינה ובין התפילה שאנחנו נושאים בעצמנו. אולם נדמה שהנחת היסוד של הזוהר ביחס לטיב פעולתה של התפילה ישאר זהה. גם אם באיכותה או ביכולותיה תימדד תפילתם של מי שאיננו אחד מן האבות באופן נמוך ומצומצם יותר, ניתן לצפות באופן סביר שהמכניזם העומד בבסיסה ישא אופי דומה: תפילה המשפיעה על המציאות באופן ממשי. תפילת האבות גבוהה אמנם מתפילתנו, אולם בהיותה סימבול לתפילה היהודית היא בהחלט מסוגלת להוות מקור השראה, למידה והשוואה גם לעניין תכונות אלו.
בשולי סקירת דברי הזוהר נעצור לעמוד על דיוק חשוב נוסף באופן בו הוא תופס את השפעת פעולתה של התפילה בעולם. הגם שאמרנו שבספרות הזוהר נתפסת התפילה כמעשה רוחני הגורר עמו שורה של השלכות מטאפיזיות בעולמות עליונים כגון הולדתם של קטגורים וסנגורים, אין פירושו של דבר שלאדם יש כוחות על טבעיים לשנות את המציאות. שלא כמו מערכות הלחשים והקסמים שדומיינו במיתוסים רבים, בכל הנוגע לתפילה קשה יותר להסביר את מקור הכוח המיסטי בדבריו של האדם שהופך אותם למחוללי שינוי מציאותי. מחולל הקסם לא חונה אצל האדם אלא אצל הבורא. כיוון שכך, לא כל תפילה מתקבלת, ולא כל תפילה שמתקבלת משנה את המציאות כפי שמקווה המתפלל.
עוד נוסיף לדייק אודות טיב הפעולה, שהזוהר נעזר במערכות משנה בשביל להסביר את היתכנותה של תופעה כזו. לכאורה היה ניתן לצפות שדווקא בעולמו של הזוהר, המקבע את המתמטיקה הרוחנית לתבניות נוקשות, לא יוכלו דבריו של האדם להשפיע בשום אופן. הרצון להיטיב את המציאות ולשנות אותה יכול להתממש רק באמצעות מעבר דרך מכלול הנקודות הרלוונטיות בהכרת המערכת ואופן פעולתה. תפילת הבקשה, המתיימרת לשנות את פני המציאות מהמסלול אליו שולחת אותה מידת הדין, יכולה להתפס כמעשה חסר כל ערך דווקא באוריינטציה של רוחניות אונטולוגית כפי שמהווה הזוהר. כיצד אם כן נכנסת גם התפילה לארסנל הכלים לשינוי המציאות בעולם שכזה? תשובה אחת היא שפעולת התפילה הינה בקשה על כינון מערכת יחסים בעלת אופי של "ארך אנפין" בו יש מקום להזדמנויות נוספות ולמרווח בין פעולת האדם לבין תוצאתה. "ארך אנפין" הוא פרספקטיבה הקרובה יותר לנצח, שממנה ישנה משמעות פחותה לזמן ומשנה תוקף לסובלנות. בניגוד למידה ההפוכה, "זעיר אנפין", בה מונהג העולם הגשמי במערכת של סיבות ותוצאות ישירות, בהנהגת "ארך אנפין" ניתן לצפות לחמלה רבה יותר ולמתן הזדמנויות נוספות לתיקון. גם תפילת הבקשה שנושא האדם לא יכולה עם כל רצונה הטוב לשנות את חוקי המציאות המטאפיזים ולהפוך את הסדר המוכרח בעולם בהנהגת הזעיר אנפין. ואכן, לא לכך היא חותרת. מה שהיא כן יכולה לחולל זו הנכחה של הנהגת ארך אנפין, והבעת בקשה לשיפוט אחר של המציאות. באופן זה, תפילתו של האדם יוצרת שינוי [ממשי, כאמור] ביחס ההנהגתי למציאות. ההשפעה של התפילה ממשית ביותר, אך השלכותיה על המציאות עקיפות דיין כדי לא להוות שינוי סדרי בראשית. תשובה שניה שניתן למצוא בספרות הזוהר ביחס לאפשרות לבקש על מה שנראה כמו שינוי מציאות רוחנית קשיחה נובעת מהמושג "דיקנא דזעיר אנפין". הזקן, השערות של הזעיר אנפין, הן כינוי ליוצאים מן הכלל ההרמטי שמורידים גם אל תוך החוקים מידה מסוימת של ספק. גם במציאות המנוהלת בהנהגה של זעיר אנפין לחלוטין ניתן למצוא לעיתים חריגות סטטיסטיות ופלאיות מהמצופה. לא כשבירת החוקים, אלא כיוצאים מן הכלל אפשריים. באופן מדעי אנחנו נוטים לחשוב שקיומם של יוצאים מן הכלל מעיד על כך שטרם ראינו את המכלול הרחב יותר, המקיף יותר והרלוונטי יותר. אולם האר"י חידש שהמערכת באופן מובנה מכילה בתוכה גם את אפשרות החריגה. בהקדמות הזוהר קוראים לשערות אלו "מזל". לכל דבר יש סטטיסטיקה וחוקיות, וכל אחד יכול לבקש לגשת אל האחוז הקטן מאוד שהחריגה תיפול עליו. גם בעולם גשמי המחוייב לסיבות ולתוצאות קיימים פתחים מובנים לשינוי. בתוך ים האפשרויות והסיכויים קיים מקום גם לגילוי של חסד. התפילה היא הבעת הרצון להיאחז בשערות הזקן הללו, באי הסדר הזעיר שעוד מתאפשר גם בתוך חוקי המציאות משליטי הסדר הפיזי והמטאפיזי.
לצד הסברים אלו, נדמה שספרות הזוהר משאירה פתח גם לפרשנות הפשטנית יותר ביחס לאופן פעולת התפילה כמסובב מטאפיזי. אנחנו מוצאים התייחסות לאותה התפילה של יצחק עצמו כתפילה ששינתה אפילו את סדר הזעיר אנפין, דבר המעניק למנגנון התפילה ולכוחה המטאפיזי מעמד מבוסס יותר. הזוהר על תולדות מוסיף ואומר [תרגום חופשי]: "ותהר רבקה אשתו. שמצד המערכת לא הייתה ראויה להריון, כי הייתה עקרה מלידה, אלא בסיבת תפילתו, חתר לו חתירה, ששינה את סדר המערכת. ואז, ותהר רבקה אשתו". נראה שקיימת אופציה שלישית להסברת כוחה של התפילה בעולם רוחני-מתמטי בעל חוקים נוקשים: האפשרות שהקב"ה בעצמו בחר לשנות את המציאות. התפילה לא מכריחה שינוי במציאות, אולם היא מהווה בסיס לבחירתו של הקב"ה לשנות את המציאות ולהיענות אליה. באמצעות תפיסה משלימה זו, מקבלת התמונה אודות המכניזם התפילתי חיזוק מכיוון שלישי.
התיאורים השונים שסקרנו אודות פעולת התפילה בעולמו של הזוהר מושכים לכיוונים שונים מעט את הרעיון היסודי של תפילה כהשפעה על המציאות. בין כך ובין כך, המכנה המשותף המשמעותי בבסיס שלושתם הוא המבט הרואה את פעולתה של התפילה בעולם כפעולה בעלת קיום אונטולוגי שלו השפעות אמפיריות. לאחר הקדמת הרקע אודות תפיסת המציאות של הזוהר, ולימוד דבריו על אופן הפעולה של תפילתו של יצחק, נוכל להמשיך אל מקורות נוספים שבהם ניתן לזהות התפתחויות נוספות של רעיון יסודי זה. כאמור, חלק מן המקורות שלהלן קדומים לזוהר ולא מהווים "פיתוח" של תפיסתו אלא לכל היותר מקור קדום יותר שגלגל רעיון יסוד בעל חפיפה משמעותית לדבריו. הבחירה המתודית לסקור את הדברים באופן זה קשורה אך ורק ליכולת להשתמש בספרות הזוהר כבסיס נרחב יחסית לפיתוח הרעיון כמו שעשינו.
כפי שכבר ציינו לעיל, חז"ל התוו מספר דרישות וסטנדרטים ביחס למעמד התפילה. את המוקדמים שבהם ניתן למצוא כבר במדרשים ובתלמודים. אם נעיין בהם, נראה שניתן למצוא כבר בגמרא עקבות לתפיסה מכאנית זו של פעולת התפילה. אנחנו מוצאים בדברי האמוראים התייחסויות לתפילה כאירוע שפעולתו אינה קשורה למרחב הפנימי של האדם. כך למשל בגמרא בשבת [יב:] בעניין זה: "והאמר רב יהודה, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". לו היתה פעולת התפילה פעולה של לב המתרחשת במרחב הפסיכולוגי הפנים-תודעתי בלבד היה מתבקש יותר לאפשר לאדם לדבר בלשונו ובשפתו, אם הוא אינו דובר עברית כשפת אם. הדרישה מהמתפלל להתיישר אל הטקסט ולא לכופף אותו לכיוונו מעלה על נס את העובדה שמשהו בהתרחשות התפילה מתחולל גם באופן חיצוני לאדם. אמנם, ניתן גם לראות בדרישה מעין זו אמצעי לשימור הטקס המקורי שמטרותיו חונות במישור הטקסי והסוציולוגי, ולאו דווקא במובן בו תפס הזוהר. ההקפדה על שפת התפילה יכולה לשרת גם תפיסות אחרות, הרואות את התפילה כמוקד התרחשות אנושי/קהילתי/חינוכי. יתכן שתוקפו של הטקס ישתמר אפילו ביתר שאת לו יאלצו גם יהודים דוברי לעז לשאת את תפילתם בלשון הקודש כפי שסבור ר' יוחנן שיש לעשות. ועם זאת, גם אם נפרש את משמעות הדרישה בכיוונים כאלו וגם אם נראה בה הצהרה על תפיסה מטאפיזיות של השפעת התפילה ע"י פעולת המלאכים המקבלים אותה ומובילים אותה אל כיסא הכבוד, נוכל לכל הפחות להצביע על הגישות שנשללות ממנה. התפילה המתוארת כאן לא עושה רושם של תהליך אימננטי בתודעתו של האדם בלבד.
פיתוח מאוחר יותר לרעיון לפיו המלאכים מוליכים את התפילה כביכול באופן ממשי אל היעד בו היא מסוגלת להשפיע על המציאות נמצא בדבריו של ר' אליעזר מגרמיזא, המכונה גם "בעל הרוקח", שחי במאות ה-12 וה-13. בספר בשם "סודי רזיא" בו הוא מרחיב בענייני קבלה ובתיאורי המרכבה, הוא מצייר תמונה דומה ואף מערכתית יותר של השפעתה של התפילה ע"י התאמתה לצינורות הנכונים בשמיים שמורידים את השפע לארץ [סודי רזיא חלק א', אות נ', עמודים עו-עז]:
"והנה אמרו (חגיגה יג:) סנדלפון עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים. למה עומד אחורי המרכבה? לפי שאם יתפלל אדם שלא בכוונה שמועיא"ל השוער ושאר שומרי השער אין מניחין לעלות אותה התפילה למעלה. אבל תפילה שהיא בכוונת הלב באה לפניו, שנאמר (תהלים יח:ז), 'ושועתי לפניו תבא באזניו'. נמצא שהתפלה שהיא בכוונת הלב לפני הכבוד, וכיון שהיא ראויה באה דרך אחורי הכבוד אליו. וסנדלפון בורר התפלה כאדם שבורר כסף וזהב ואבנים טובות לתקן לו עטרה. כך הוא בורר איזה יכשר. זהו 'פנה אל תפילת הערער'. ואם רואים השוערים והמלאכים את התפילה שהיא ראויה פותחין חלוני התפילה והיא עולה לפני הכבוד ומעבירה מלפניו ומלבישה אורה והתפלה יורדת מחדר אחר חדר עד שפוגעת בסנדלפו"ן ומקבלה ויודע לאיזה צד בעטרה יש לקבוע, אם כנגד הפנים, כמו שכתוב (איכה ב:יט), 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'', או לאחורי הכבוד כמו שכתוב (תהלים יח:ז), 'ושועתי לפניו תבא באזניו'. הרי אצל האזנים. וכשרוצה הקב"ה באותו התפילה, מוסיף עליה אור וזוהר והוד ומלאך מקבלה ומוליכא לסנדלפו"ן. ולפי שמעוטרת הוד וזוהר קובעה בעטרה לנוכח פני הכבוד. ומבחין סנדלפון איזה של זה ואיזה של זה. זהו (תהלים ה:ב), 'בינה הגיגי'. זהו (ירמיהו יג:טז), 'מוצא שפתי נוכח פניך היה'. וכששולח הקב"ה אור [וזוהר] וזיו על התפילה לקול הצדיק מזה האור ישמח קול האדם למעלה. וכנגדו לב האדם מלמטה שמח באהבת הקב"ה".
תיאור המלאכים המוליכים את התפילה הראוייה לקבלה בצינורות המתאימים לה מהווה פיתוח קל לאותה תפיסת יסוד של טיב השפעת התפילה על המציאות. יתכן שקיים בתיאור זה עידון קל המאפשר לסודי רזיא לגשר מעל הצורך להסביר את יכולתה של התפילה לשנות את המציאות כנגד חוקי המטאפיזיקה המכתיבים אותה. יתכן והתיאור של "הצד הנכון בעטרה" שאליו צריך המלאך הממונה לשבץ את התפילה מהווה מעין פתרון דוגמת הבקשה להפעלת הנהגת הארך אנפין על המציאות, או אפילו לבקשת גילויו של הצד הנדיר יותר המאיר פנים גם בהנהגת זעיר אנפין. התמונה הסבוכה של מערכת מלאכים ממונים המטפלים בתפילות מצליחה בסובלימציה שבה להנכיח מצד אחד את האפשרות שהתפילה משפיעה על המציאות באופן ממשי, ומצד שני להציב את הבלמים הנכונים למחשבה שבכוחו של האדם לשנות את המציאות בנקל כפי רצונו רק באמצעות כוח מילותיו.
פיתוח נוסף לרעיון היסודי, מכיוון אחר, ניתן למצוא בדבריו של ספר הקנה. כמו הזוהר עצמו, גם ספר הקנה נחשב למקור קבלי קדום ככה"נ שראה אור במאה ה-14 [לאחר פרסומו והפצתו של הזוהר בידי ר' משה די-ליאון], והדעות לגבי זמן חיבורו חלוקות. ניתן למצוא בו התייחסות לתפילה המסגירה תפיסה מכאנית דומה של השפעתה על המציאות, אולם מכיוון אחר מעט. בעמודים פ-פא הוא כותב:
"ודע בני, שהתפלות נסדרו ונתקנו ונוסדו על סדר הקרבנות. והנה באמת התפלה דומה לקרבן, שכן הקרבן מטהר ומקרב המסובבים, וכן התפלה... ואמר קודשא בריך הוא כשם שהקרבנות מדתי פועלת כן תעבדו גם אתם בפיכם להעלות היורדים כעין הקרבנות... והנה, כשם שהעטרה פועלת עבודת הקרבנות כן גם אתם תעבדו עבודת התפלה, הדומה לקרבן. ועל כן באה התפילה במצוות עשה"
הגמרא בפרק רביעי של מסכת ברכות מציעה את האפשרות הפרשנית ש"תפילות כנגד קרבנות תקנום". כממשיכת מוסד הקרבנות, מהווה גם התפילה כלי להפעיל באמצעותו מידות אלו ואחרות של הא-ל על המציאות. הרעיון של תפילה כמחוללת שינוי מעשי בעולם מתבטא בהיותה של תפילה "עבודה", שמתוארת בדבריו של ספר הקנה גם כמזככת את המסובבים [מה שיכול להיות מוסבר גם כהשפעה פסיכולוגית] אך גם כנתיב לכוחו של הפה להעלות ולהוריד שפע למציאות.
לאחר סקירת התפיסה האפריורית ולימוד המקורות, ננסה לדון בקשיים ובנקודות החוזקה שעולים מגישה זו התופסת את התפילה כמשפיעה השפעה אמיתית על המציאות דרך העולמות העליונים. כפי שציינו בפרק הקודם, להשתמש במונחים כמו "יתרונות וחסרונות" עבור כל שיטה יהיה מעט לא מדויק, אולם הם עשויים לשקף באופן מוחשי את השלב הבא שאותו נבקש לערוך בסקירת ההצעות ועל כן נאמצם באופן שאול.
על פניו, החסרון הבולט ביותר של התפיסה הקבלית הוא השגבת המכניזם והסתמכות על כוח שאין להסבירו בכלים רציונאליים גשמיים. כאמור, זוהי אינה ביקורת החותרת לניתוח אובייקטיבי של ערכה האבסולוטי של תפיסת התפילה כמשפיעה ממשית במציאות, אלא סקירת רלוונטיות ההצעה שבה למשתתפי הדיון. קשה יותר להסביר למתבונן האובייקטיבי את פשר השפעת התפילה, אם אלו הנחות העבודה המקדימות ביחס אליה. יהיה קשה יותר לשכנע אדם שאיננו שומר תורה ומצוות בחשיבותה של תפילה שמוקד ההתרחשות שלה מצוי "בשמים", במוקד השפעה בלתי ניתן לתפיסה גשמית. ההכרה בתוקף התפילה מכריחה הכרה מקדימה בישות העליונה, בסמכותה וביכולות המיסטיות המיוחסות לה. ממילא, הופכת התפילה לנגישה פחות גם עבור היהודי המאמין. יתכן שגישה נזירית המעוניינת לשמר את כלי התפילה למתי מעט יודעי חן תתברך דווקא מתפיסה מעין זו ומסגירת מוסד התפילה בפני כל מי שאינו מצוי לפני ולפנים עוד בטרם ניגש להתפלל [והנה לנו ביטוי לכך שאנו עוסקים בסובייקט ולא באובייקט], אולם נראה שעבור רוב מעייני התפילה ומוקירי עבודתה מדובר בצמצום הרלוונטיות שלה ככלי הזמין לכל דורש. העובדה שההתרחשות איננה ניתנת להסברה בכלים ארציים הופכת את התפילה לאירוע מיסטי ולא רציונאלי, על כל הכרוך בכך. ניתן כמובן גם להביט אחרת על פני הדברים בהקשר זה. מבט רומנטי על המציאות יראה אולי בהשגבה מעין זו האדרה של ההתרחשות ויציקת תוכן אמיתי אונטולוגי בטקס. יתכן ותפיסה זו יכולה להוות מנוף עבור מתפללים שזוהי חוויתם. אלא שכאמור, נדמה שעובדת היותה של התפילה משנת מציאות ממשית תוכל לעזור דה-פאקטו רק עבור סקטור מצומצם ביותר של משתתפים בדיון, שההכרה בנוכח האלוקי ובכוחו הבלתי רציונאלי עומדת כבר בבסיס חוויתם הממשית. וגם מביניהם, רק בעלי תפישה רוחנית השקפתית מבוססת דיה יצליחו להתחבר לפעולה.
קושי נוסף בתפיסת התפילה ככזו יכול להיות קושי חוויתי המתעורר מציפייתו של האדם להבנת המענה. כל עוד הנחת היסוד ביחס לאופן פעולת התפילה בעולם רואה בה התרחשות פנימית – מדד "הצלחת" התפילה כפוף גם הוא לשיפוטו הפנימי של האדם את מציאות חייו מתוך חוויתו האישית. אולם כאשר מרחב הפעולה וההשפעה הנבחנים חוצים את גבולות האני אל מרחבי המיסטי, מתעוררת סכנת הרפלקציה השגויה. חכמים הזהירו כבר מפני "עיון תפילה" שגוי והשלכתו [ברכות לב:]: "והא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב... הא דמאריך ומעיין בה הא דמאריך ולא מעיין בה. א"ר חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". עיון תפילה המביא לידי בקשה חוזרת ופניה מחודשת ורעננה אל הקב"ה נתפס כעיון חיובי. אולם המחשבה לפיה ביכולתו של האדם להביט בקורותיו ולהסיק מתוכם על התקבלות תפילתו מביאה לידי "כאב לב". לו נצייר את פעולתה של התפילה כהתרחשות חוץ מציאותית בפרספקטיבה ארצית, אשר לה השלכות ישירות על המציאות, הסכנה בגלישה אל מחוזות כאב הלב תגדל. ללא בקיאות בסדרי מהלכי המלאכים בשמיים, אם להשתמש בעיבודו של הסודי רזיא, לא ניתן יהיה לבצע שיקוף נכון ומיטיב לתפילה, כזה המזוהה בגמרא עם "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". הציפייה האנושית והרוחנית הפשוטה לקשר כלשהו בין תהליך התפילה לבין קורות חייו של המתפלל והבחנה בשינוי שחל בהם, אפילו ברמת המאקרו בה ניתן להפריז באופן השפעתה הכוללני, מאותגרת לפי כל אחת מהדרכים שסקרנו. ביחס למבט הרואה בתפילה התרחשות אימננטית ראינו בפרק הקודם שנדרשים צעדים פסיכולוגיים מרחיקי לכת בהגדרת המציאות כדי להסביר את טיב הקשר שבין התפילה לבין תוצאותיה המיוחלות. וכעת, גם ביחס למבט הרואה בתפילה תהליך בעל כוח השפעה מטאפיזי עד ממשי על העולם, אנחנו מוצאים שהקשר בין חווייתו של המתפלל ובין היכולת להשוות אליה את קורות המציאות העוקבים מאותגר.
ומנגד, נדמה שלתפיסת ה"אמרי פי", של תפילה כמשפיעה מציאותית, ישנם גם יתרונות מסוימים עבור המעיינים במשמעותה. יש משהו מנחם יותר במחשבה שהתפילה אינה רק התרחשות סגורה, ובכוחה העקרוני טמונה גם היכולת לשנות את המציאות באופן ממשי. הידיעה שהקב"ה יכול לשעות אל העתירה ולבחור לשנות את כללי המשחק הופכת את האירוע כולו ל"משחק אמיתי". תהליך נפשי-פנימי לעומת זאת, ארוך ומעמיק ככל שיהיה, מותיר את אדם בסידור והרצאת דברים פנימיים בלבד. באופן פשוט הוא יכול לגלות לכל היותר את מה שטמון בו, גם אם באיתכסיא. המחשבה שבכוחה של התפילה לחולל שינוי שאין ביכולתו של האדם לבצע פורצת את גבולות הדמיון ומאפשרת בהיבט החוויתי לשטוח את הלב על מגוון גדול ורחב יותר של נושאים. היומרה חסרת גג; אין סיבה להימנע מתפילה אל קו האופק הרחוק על בקשות שמימושן נראה בלתי ישים. אם כל פעולתה של התפילה מתמצה בעצם הרמת המבט אל אותו האופק, על כל הכרוך בהרמת מבט מהותית שכזו, הבקשה תמיד תישאר מסוייגת יותר וחסרת ציפיות ריאליות. אולם דווקא המחשבה שאי שם למעלה בצינורות העליונים מזיזה התפילה דברים שאין בכוחה של המציאות הרציונאלית להזיז, מסוגלת לכונן את אחת מציפיות היהודי המאמין הניגש להתפלל: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" [זכריה ד, ו].
יתרון נוסף שניתן לייחס לזרם המחשבה אותו אנו סוקרים קשור להבנת ייחודיותה של התפילה היהודית. אם הרדוקציה האימננטית של ההתרחשות נאלצת להסביר את יתרון הטקס היהודי על פני שאר אימוני מיינדפולנס, הרי שבתפיסת התפילה כמערכת בעלת השפעה מציאותית ההשוואה כלל אינה מתחילה. כאשר הנחות היסוד של הבנת מערכת התפילה כוללות גם את ההכרה במערכת רוחנית [של מלאכים וצינורות אם נרצה, או גם בעיבודים הפשטניים יותר המתייחסים לעובדה שהקב"ה "בוחר" בתפילה ופועל במציאות בעקבותיה], נשללת ההשוואה בין התפילה שתיקנה כנסת ישראל ובין שאר התפילות בעולם. למעשה, בעיקר נשללת ההשוואה בין נמען התפילה היהודית ובין הכתובות הרבות אליהן נושאים בני האדם את עיניהם ברחבי העולם וההיסטוריה. "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ". הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינה מוראלית, יש בסגנון חשיבה מעין זה היבט מרומם. תפילתנו איננה רק נשיאת עיניים. היא נשיאת עיניים כנגד הישות היחידה שיכולה לממש את העמדה הנפשית הנעתרת. גם אם הקב"ה מקבל את עולותיהם וזבחיהם של כל העמים, הכל קורה בבית תפילתו שלו ובמערכת החוקים שבה הוא מנהיג את העולם. תפילתם של היהודים, שמקורה במורשת האבות והקרבנות שתיקנה כנסת ישראל, נתפסת מפרספקטיבה זו כאירוע התפילה בעל המשמעות הכבירה ביותר.
גישה אל התפילה מתוך הנחות מקדימות מעין אלו שסקרנו בפרק זה מייצרת שורת השלכות בדיון המעשי והרוחני אודותיה. לטקסים דוגמת אמירת תהילים ציבורית בעתות משבר למשל, נוסף גם הרובד הפרקטי של אמונה בסיועם לצד התהליך הקהילתי והסוציולוגי שהם מחוללים. התפילה היומיומית והסיזיפיות שבה יכולות להתפס כאירוע חשוב של השפעה על העולם כולו. המוטיבציה שתפיסה כזו יכולה לעורר גבוהה מאוד, ובאופן משלים גם מפח הנפש של המצפים לתוצאות מובחנות ומהירות מתפילתם.
בפרק הבא נבחן את התשובה הבאה לשאלה כיצד משפיעה התפילה על המציאות. אם עד כה עסקנו ב- "אמרי פי" וב- "הגיון ליבי", הרי שבפעם הבאה נעסוק בתפילת ה- "לפניך". התפילה כקיום ציווי הישות הא-לוקית ועמידה לפניה.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
