השאלה "כיצד להתפלל" היא שאלה שפשוט לענות עליה. גם אם מדובר בפרטים רבים שיש להכיר, הרי שניתן לפתוח משנה ברורה ולענות עליה בקלות. גם ביחס לרבדים נוספים שמרכיבים את מצוות התפילה, אפיק הלמידה וההעמקה הנדרש ברור. פרשנות המילים קשה לעיתים, אולם ישנם כלים ברורים בהם ניתן להעזר בכדי לפצח אותה. גם השיטות השונות להתכוון בתפילה הן סוגייה קשה אך מתוחמת. לעומת כל אלו, אם יש בירור שמצריך עיון רב יותר ותהייה על עצם האופן בו מבצעים אותו, הוא ביחס לאופן בו פעולת האדם המתפלל משפיעה על המציאות. כיצד פועלת התפילה בעולם? מהו האופן שבו היא משפיעה על המציאות, אם בכלל? בפרק הקודם עסקנו בחשיבות שאלות אלו לדיון הציבורי והדתי סביב מקומה של מצוות התפילה בחיינו. כעת, ננסה להתחקות אחר התשובה הראשונה מבין מספר תשובות שנוסחו לשאלות אלו, ולהבין אותה.

בפתח הדברים ובטרם נצלול אל העיסוק בהצעות עצמן, יש להסתייג מעט מהמחשבה הדיכוטומית לפיה הוגים וחכמים תפסו את התפילה רק כפועלת פעולה מסויימת. יתכן ורבים מהעוסקים בסוגייה זו, בבואם לעצב אם התיאור המכאני הכולל של טיב פעולת התפילה בעולם, יאמצו את האלמנטים השונים שנברר כסניף להתרחשויות נוספות המתקיימות במעשה התפילה. יתכן גם שהקשיים עליהם נצביע שייכים יותר למי שיבחר לראות בתפילה אירוע שפעולתו היא אחת ויחידה. בסדרה זו, מכל מקום, ננסה תחילה לחקור את התפיסות הגולמיות של האלמנטים השונים. בחירה זו נעשית מתוך תפיסה סידורית: כך נוכל להבין בשלב הבא בשילוב האלמנטים המצוי בדבריהם של העוסקים כיום במרחב התפילה סביבנו, בכליהם ובהנחות היסוד שלהם. סיוג זה נכון לגבי הגישה שנסקור בפרק זה וגם עבור הגישות הבאות בהן נעסוק. הבנת המנגנון הרב-מימדי שנפגוש בדבריהם של מעייני התפילה המודרניים דורשת ליבון של אבני היסוד השונות באופן מובחן.

לאחר הקדמה זו, ניגש לתשובה הראשונה. כפי שראינו בפרק הקודם, יש מי שמבקש לראות בתפילה "עבודה של הלב". התרחשות שחלה במרחב הנפשי האישי של האדם. למעשה, לא מדובר בחידוש מאוחר או בתפיסה נישתית בלבד. חז"ל עצמם כבר הגדירו את התפילה כעבודה שבלב ["'ולעבדו בכל לבבכם' – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה" (תענית ב.)], ואף אחד לא חולק על כך שרכיב דומיננטי מעבודת התפילה קשור למעורבותם של לב האדם ונפשו. אלא שגם את קביעתם של חכמים ניתן לעבד ולפרש באופנים שונים. בתוך כך, יש מי שמפרש את הדברים הנ"ל באופן פשטני יותר ומבין שההתרחשות התפילתית כולה היא עצם העובדה שהאדם פותח את ליבו. שאלנו כיצד התפילה פועלת על המציאות? בשינוי הפסיכולוגי שבה. בתהליך האימננטי שהיא יוצרת בנפשו של האדם הנעמד בעמדת המתפלל. גם בהקשרים לא יהודיים, ברור מה מקומה ותרומתה הפסיכולוגית של פעולת הדיבור הפנימי וסידור הדברים היושבים על הלב. בעולמות הטיפול, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה הרבו לעסוק בערכו הנפשי של דיבור-עצמי ["self-talk"] ככלי להתרת סיבוכים ולגישור על קשיים אישיים. כשאדם משיח את אשר על ליבו הוא מקבל פרספקטיבה מחודשת על המקום בו הוא מונח, ונפתחים לו פתחים להבין מהי הדרך להתקדם ולהשתפר. מאמנים ופסיכולוגים ממליצים לאנשים לסדר את מחשבותיהם בקול רם, לכתוב אותם על דף או לשתף אותן עם אדם ניטרלי. הרדוקציה הפשטנית לדרישה העתיקה "עבודה שבלב" יכולה אם כן לראות בתפילה התרחשות אימננטית. כפי שנראה בהמשך, ניתן למצוא הד למחשבות אלו בתורת החסידות בכלל ובתורת רבי נחמן בפרט, ואף בעיבודים מאוחרים יותר להן. המשותף לכולם הוא תיאור התפילה כפועלת באמצעות גיוס המקורות היהודיים יחד עם הצורך הדתי בהודאה/בקשה/שבח, לכדי פלטפורמה של דיבור האדם עם עצמו, עם רצונותיו ועם צרכיו. "הגיון הלב", הוא זה שמקבל מקום מרכזי בהסברת פשר תהליך התפילה במציאות.

ובטרם נמשיך להרחיב על משמעות תפיסה זו, נחזור ונחדד מהו ציר הבירור כפי שכבר הקדמנו בשלהי הפרק הקודם: כשאנו מדברים על "התפילה" כפועלת פעולה, אנחנו מתייחסים לאידיאל. התפילה היא רעיון. יש לה גבולות מרחב שמנוסחים בכלים הלכתיים, בבחירות ספרותיות בעלות משמעות טקסטואלית, ובהיבטים חברתיים וקהילתיים שונים. אולם כל אלו הם רק הזרועות השונות המוציאות אל הפועל את הרעיון. רעיון התפילה הוא קונספט מחשבתי ותיאולוגי של עמידת האדם אל מול הא-ל בתחינה ובקשה, בשבח ובתודה. בבחינתנו את "פעולת התפילה בעולם" אנחנו מחפשים להבין מה האופן העקרוני שבו מבקשת מערכת דו-שיח אדם-אלוקים לתפקד. כיצד בקשתו של האדם נעתרת, ובאיזה אופן עמידתו אל נוכח הא-ל משפיעה על המציאות.

הצגנו אפוא בקצרה את ההצעה הראשונה להבנת המכניזם של התפילה. נשים לב כיצד מכלול הדיונים אודות חדרי התפילה השונים נצבעים מחדש כאשר אנחנו מחדדים לעצמנו שזוהי, לצורך הלימוד, הנחת היסוד שלנו ביחס לאופן שבו התפילה משפיעה בעולם. הלכות התפילה השונות, הצורך בהבנת תוכנו של הטקסט, קביעת עיתים ומרחבים לתפילה, ואולי אף הגדרת תפקידה הקהילתי, יושפעו דרמטית לו נניח שההתרחשות הינה תהליך פסיכולוגי, אימננטי לתודעתו של האדם. לצורך המחשת ההשלכות האפשריות, נוכל לצטט את דבריו של ר' יהודה החסיד הרואה בחווית התפילה הפרסונלית את פסגת ההתרחשות, עד כדי הכשרת תפילות מגומגמות וטועות רק בשם היותן מלוא המציאות האישית של האדם [ספר חסידים (מרגליות) סוף סימן יח]:

"אדם שאינו יכול להתפלל בכונה בלא סדור שכתוב בו התפלה, וכן אדם שבע שלא יוכל לכוין ברכת המזון – יקרא בספר שכתוב בו ברכת המזון. אבל אם לא התפלל בכוונה בהתפללו בלחש, יכוין לבו כששליח ציבור מתפלל; יאמר כל תיבה עמו. אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון, וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת ולרי"ש דל"ת, איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים לנפשינו חכתה לא נמצאו מחרפים ומגדפים – אל תתמה על החפץ. כי בוראנו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו. ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאילו כיון יפה. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות, תפלתם וזמירותם מתקבל כריח ניחוח. וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה ואומר כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו ועל זה נאמר ודגלו עלי אהבה. מעילתו עלי אהבה..."

גם אם למעשה נמצא שדבריו של האדם אינם עומדים בדרישות הטקסיות והדידקטיות הסטנדרטיות, כל עוד כוונתו לשם שמים והאדם תמים במעשיו – התפילה נספרת כתפילה מעליא. הנימוק ההצדקתי השואב את כוחו מתום ליבו של האדם לא יכול לזכות לרלוונטיות אבסולוטית שכזו אם התרחשות התפילה תופסת מקום במרחבים נוספים מלבד ליבו. ההכרה בכוחה של התפילה ה"פגומה" מבחינה אובייקטיבית של מי שליבו מלא להתפלל כהלכה, משקפת אף היא את הנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות פסיכולוגית של כינון תודעת עמידה מול הא-ל. נעיר שהשקפה זו נשענת גם היא על אלמנט מכאני נוסף – הכרתו וקבלתו של הקב"ה את התפילה. הפעולה של התפילה בדבריו של בעל ספר חסידים איננה רק פסיכולוגית, והיא דורשת גם את ההד החוזר הנובע מבחירתו של הקב"ה לאמץ אותה. אולם בבואנו לבאר את הרכיב האימננטי, נעסוק לעת עתה רק בהיבט זה של דבריו. כפי שציינו, התפיסות הסופיות של האופן בו עובדת המערכת עשויות להיות מורכבות משילוב של מספר תפיסות בסיסיות.

נמשיך לבחון את טיבה של הצעה זו מבחינה פרשנית ומבחינה ריאלית. האם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם ציפיות נוספות במקורות שאנחנו מכירים ביחס למצוות התפילה? מאמרי חז"ל רבים מתמקדים בצורך להכיר בנוכחותה של השכינה בשעת התפילה. ביניהם למשל דברי רב חנה בר ביזנא בשם רבי שמעון חסידא: "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר, 'שויתי ה' לנגדי תמיד'" [סנהדרין כב.], או גם דברי הגמרא בברכות [לד.] הרואה במתפלל עבד המבקש את בקשותיו מרבו ומעניקה משנה תוקף ויראה למעמד. לכאורה, היה ניתן לראות בדרישות אלו סתירה להנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות שחלה במרחב האישי בליבו של אדם. מדוע יש לחוש שאנו עומדים בפני מלך, אם כל מטרת המעשה היא לייצר מרחב לדיבור פנימי? מה פשר שימת הדגש על מקומו של הקב"ה בתפילה, אם היא במהותה מהווה תחליף לטיפול פסיכולוגי עצמאי? האם תפיסה זו עולה בקנה אחד עם הדרישה התמציתית: "דע לפני מי אתה עומד"? אלא שנדמה שדווקא תפיסה זו של מכניזם התפילה נזקקת יותר מכל להשלמת תפאורת האירוע באמצעים נוספים, והנוכחות האלוקית בתפילה בראשם. דיבור ללא מענה הוא דיבור ריק, ואדם העומד באולם נטוש שומע רק את ההד שלו עצמו חוזר אליו. הצורך בישות שתהווה אוזן קשבת הוא חלק אינטגרלי מהיכולת להוציא את הדברים לאור ולדברר אותם בצורה בהירה ומרגיעה. אפילו ברמה הפסיכולוגית גרידא. נדמה שגם מי שיתבסס על הנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות שכּוחה בעצם הוצאת הדיבור מהלב, יסכים שחלק בלתי נפרד מהאירוע הוא קיומו של הנמען. משהגענו לכך, לא רק הצורך בנוכחות יכול לקבל פשר באמצעות הפריזמה האימננטית ונקודת מבט זו ניתנת להרחבה ביחס לכל דרישה שהיא. תפאורת התפילה כולה, על מגוון רבדיה ומרכיביה, תוכל להתפרש כ"הכשר מצווה", כהכנות טכניות ופסיכולוגיות הנדרשות לשם כינון חווית תפילה אותנטית.

לפני שנעבור לדון ביתרונות וחסרונות פרשניים וסברתיים נוספים של גישה זו, נעיין בדבריהם של ר' נחמן ושל הרב דב זינגר אודות המאמץ האישי בכוונת התפילה. ננסה להבין את העיבוד שלהם לסוגייה זו, ואת התפיסה המשתקפת מדבריהם. דרך דברים אלו נוכל לדון בנקל ביתרונות ובחסרונות של הגישה שאלו הן הנחות היסוד שבבסיסה. כיוון שחכמים והוגים רבים כתבו על מכלול ענייני התפילה אך לאו בהכרח באופן ישיר על השאלה כיצד היא עובדת ומשפיעה על המציאות, מתודת העבודה שלנו תתמקד בניתוח הנחות היסוד המנצנצות מדבריהם. אני מבקש לעבוד כך מתוך הנחת יסוד [שאף אם ניתן לחלוק עליה, נדמה לי שהיא בסיסית דיה] לפיה לא ניתן לכתוב על סוגיות בנושא מסויים מתוך וואקום או באופן אפריורי לחלוטין אלא רק מתוך הנחות מקדימות כלשהן, ולו הבסיסיות ביותר, לגבי טיב ההתרחשות בו. הדיונים השונים בענפי הלימוד הרבים של התפילה חושפים בהכרח את השורשים ואת הנחות היסוד ביחס לטיב ההתרחשות. ובתנועה חוזרת, ליבון הדברים מחדד את רבדי הדיון השונים ומאיר את פשר הפער בין עיבודים שונים לחווית התפילה המודרנית.

בתורות ט' וקי"ב של ליקוטי מוהר"ן עוסק ר' נחמן בקשיים הפוקדים את האדם בתפילה ובדרכים להתעלות מעליהם. כיוון שהדברים ארוכים, נתמצת אותם בלשוננו ונצרף ציטוטים רלוונטיים. נושא תורות אלו הוא הכוונה מול קשיים והפרעות בתפילה, זאת באמצעות הטבת ההכרה ביחס לכוחו של הדיבור. ר' נחמן עוסק בתורות אלו ב"מסכים" והפרעות שמפריעים לאדם בתפילה. הוא מתאר כיצד האדם מוצא את עצמו מתקשה להעלות את דבריו מעלַה ולהתרכז במילים ["קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים לִפְנֵי ה כִּי הֵן (=המסכים והקליפות) מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד"]. נדמה שהקושי בכוונת הלב הוא נושא עתיק שהטריד רבים מרבותינו שבכל הדורות. הירושלמי [ברכות ב, ד] מביא את דבריהם של מספר אמוראים המעידים על עצמם שמרוב קושי לכוון בתפילה, הם עסוקים בדברים אחרים כגון ספירת גוזלות או מניין הקורות בקיר. האמורא הארצישראלי ר' חייא רובא מעיד על עצמו בפתח דיון זה שמימיו לא הצליח להתכוון בתפילה, בעוד שחברו ר' מתניה מעיד על ראשו שכורע מעצמו בברכת מודים כאשר הוא עצמו על "טייס אוטומטי". בשדה זה בוחר ר' נחמן לעסוק כחלק מתיקון הדיבור והתפילה במסגרת תורות אלו. הבעיה של כוונה בתפילה נעוצה, לדעתו, בחסרון הדיבור של האדם ["עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה וְיָשׁוּב בֶּאֱמֶת וִידַבֵּר דִּבּוּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל"], והפתרון שלה טמון בכך שהאדם ידבר דיבורים של אמת. מהם דיבורים של אמת, ובאיזה אופן תעזור מידת האמת לתקן את הדיבור? על כך מרחיב ר' נחמן [ליקוטי מוהר"ן קיב] :

"הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת, לֵיֵלֵך בְּדֶרֶך אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֱמֶת, וְהוּא יְסוֹד הַכּל... וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר חוֹתָמוֹ אֱמֶת וְאָז נֶאֱמַר עָלָיו: "ה אוֹרִי וְיִשְׁעִי", וְכֵיוָן שֶׂה' אוֹר לוֹ, יוּכַל לִמְצא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה... וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים, הָיָה יְכלֶת לָצֵאת. רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך, וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה' אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה' אוֹר לוֹ".

ההיצמדות למידת האמת מאירה באדם משהו מחלק האלוהי שבו, משהו ממידת חותמו של הקב"ה בעולם, ומאפשרת לו למצוא את הדרכים לעקוף את החושך שמעיב עליו. הכּנוּת והאותנטיות מיתרגמות לתנופת חידוש ופתרון.

בבואנו לנתח את תפיסת המכניזם התפילתי שעמדה בבסיס דבריו של ר' נחמן בסוגיה זו, נשים לב שזהו ממש אותו התהליך שתיארנו קודם: אדם משיח בלב גלוי את אשר מעיק עליו בנקודת הייחוס שלו כרגע, בעקבות זאת הוא זוכה לפרספקטיבה חדשה, ומתוך כך מוצא שיש פתחים לצאת מהחושך בו הוא נמצא. ואם לרגע היה ניתן לחשוב שדברים אלו של ר' נחמן מתארים תהליך מטאפיזי בלבד של התלבשות מידת האמת הספיריטואלית באדם, ולא רק תיאור של עבודה מודעת אימננטית על כנות ולב גלוי ושפוך, הרי שר' נחמן עצמו ממשיך ומבאר את דבריו באופן שצובע אותם בצורה מובהקת בצבעים של המכניזם הפסיכולוגי שעליו דיברנו [שם]:

"וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד, אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל"

הדרישה המשמעותית ביותר להשגת אותם "דיבורים של אמת" ותיקון התפילה היא כנות עם התחושה הפנימית, עם האמת לאמיתו [שלו, ולא "לאמיתה" שלה] באיזו מדרגה שהוא נמצא בה. אם אדם לא מסוגל לומר יותר מאשר רק "ה' הושיעה" – שלא יאמר יותר מזה. אין טעם לומר יותר מזה. יותר מזה יהיה בבחינת שקר, יותר מזה יהיה דיבור שאינו מתקבל. אם כל מטרת האמת כאן היא להאיר את עיניו של האדם, ברור למה לא יעזור לבקש דברים שאין לאדם הזדהות איתם. במילים אחרות, ר' נחמן מניח שמרכז ההתרחשות התפילתית היא העובדה שהאדם יודע להיות כנה עם עצמו ועם המקום שבו הוא נמצא ביחס לבוראו וביחס לרצון לדבר איתו. דרך חיבור להבנה יסודית זו הוא מציע למתפלל להצליח לפתור את קשיי הריכוז העמוקים שנלווים אל טקס התפילה. ניכר בדבריו שה"פתחים" שהוא מתאר, שאפשר לעקוף דרכם את המסכים והקליפות, הם לא פתחים אמיתיים. הם פתחים שאתה רואה אם אתה חכם, ולא רואה אם אתה כסיל. זו היכולת הנפשית להכיר את המקום העצמי.

ומהו מקומם של גבולות הטקס הנוקשים בתהליך שכל מטרתו היא הנבעת דיבור פנימי? נדמה שאפשר לפרש את הקריאה הזו של ר' נחמן לאותנטיות כקריאה למרד בנוסח התפילה הסדור והקבוע ש"מכריח" את האדם לומר כל הזמן את הכל ולאו דווקא את אשר על ליבו. אכן, ניתן למצוא קולות נוספים מבין רבותינו האחרונים שביקשו לגזור מסקנות מעין אלו מדברי הירושלמי שהבאנו לעיל. הרב שמואל הלוי וואזנר מציע לאור הדברים לאמץ גישה מנחמת ומיישבת יותר [שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן א]:

"הרבה דמעות לפני השי"ת, אבל צערך גדול אשר אתה מרגיש כי לרוב טרדותיך, דהיינו הן בלימוד העיון והמסתעף, והן בעזר קצת לזולת, עי"ז מתאבד מתיקות התפילה, ורק לעתים רחוקות זוכה אתה לפגוש אותך עם טבעך האוהב לקשור נפשו לה', אבל לרוב מחיצה מבדלת בינך לבין עצמך, זה תוכן שאלתך אם בינותי היטב, ובודאי צריך לשים לב על זה, כי ממנה תוצאות חיים. דע לך חביבי שצרתך היא צרת רבים גדולים וטובים...

איברא, בכ"ז אפילו גדולי האמוראים התאוננו ע"ז שאין יכולים לכווין בתפילה, כמש"כ תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ועיון בשם הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי, וע"ש בשם שאר גדולי האמוראים. ואעפ"י שידעתי שיש פירושים שונים בספרים על זה ....אבל האמת יורה דרכו דקשה להוציא הדבר מפשוטן, דכדי להתפלל אפילו פעם אחת תפילה בכוונה צריך הרבה סייעתא דשמיא, וע"כ מצינו שאמוראים לא התפללו כל יום, ובעירובין נה ס"ה ע"א כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, או לענין בא בדרך כל ג' ימים וכ"ז לא שייך בדידן דבלא"ה בעו"ה לא מכוונים כ"כ כמבואר בשו"ע"

אולם בניגוד למגמה פרשנית זו החותרת תחת הסדר הקפדני של הטקס למען האותנטיות האישית, היה מי שביקש לראות אף בדבריו של ר' נחמן אופציה הכפופה לגבולות מרחב החובה התפילתי. הרב דב זינגר, בספרו "תיכון תפילתי" [העוסק בתפילה בפלטפורמה של "מתכונים" והרהורים נושאיים על שלבי והיבטי התפילה השונים] מבקש לשים לב לעובדה שגם ר' נחמן בדבריו הזכיר את התפילות הרבות שהתפלל האדם כשעוד היה לו קשה, בטרם הצלח לבקוע את המסכים, ואת הדרך הרבה שעבר. מתוך כך ברור לו שאין הכוונה שעל האדם לשבת בטל עד הרגע שבו יגיע דיבור של אמת. אדרבה, ר' נחמן עצמו כותב שיש להתאמץ הרבה להגיע למדרגה זו של כנות, ומה מתבקש יותר מאשר להניח שהמאמץ כולל בתוכו בדרך עוד הרבה תפילות שמטבען לא יאמרו במלוא הכנות ולא יממשו את מלוא תפקידן הפסיכולוגי. במילותיו המסבירות דברים אלו, מסגיר הרב דב הנחות יסוד דומות ביחס לכוחו הפסיכולוגי של הדיבור שבתפילה: "הדיבור הפתוח הוא סוד חיים / רזיו מפכים בכל שדות חיינו / אין דיבור שהולך לאיבוד / סוף התפילות להגיע ליעדן / כל הדיבורים מחכים לשעתם, נצברים בנו / עד שמגיעה העת / ומעומק ליבנו בוקע דיבור של אמת / שבוקע דרך כל המסכים, דרך כל הקליפות שהקפנו בהן את עצמנו / ומפלס דרך לכל הדיבורים שהיו מונחים בתוכנו / כאבן שאין לה הופכין. [עמ' 193]"

גם הרב דב בוחר לפרש את הצעתו של ר' נחמן להשתמש ב"דיבורים של אמת" כפניה אל כוחו של הדיבור. כוחו של הדיבור לחולל שינוי בתודעתו של האדם, לשחרר כוחות שאצורים בו ולנתב אותם לאפיקים מפרים. תפיסת התפילה כהתרחשות שכזו מבטאת הנחות יסוד דומות מאוד לאלו שהצגנו בפתח הדברים, המתמקדות בכוחו הפסיכולוגי של הדיבור. אם נרצה – כוחו של "הדיבור אל מול הנשגב".

הדרישה לריכוז וכוונה בתפילה קרובה מטבעה למחשבה שהתפילה משפיעה על המציאות בתהליך הפסיכולוגי הפנימי שהיא מעבירה את המתפלל, הן מצד השיח אותו הוא מנהל והן מצד עצם הפוזיציה של היותו אדם הפונה אל הנשגב. תפילה חסרת נוכחות הכרתית לא תצליח לממש את הרבדים הפסיכולוגיים שבה, וממילא תהפוך לקליפה ריקה. מגמות הפרשנות השונות של ההכרה בקושי הכוונה והריכוז שולחות אותנו לכיוונים מעשיים שונים בתכלית: להסתער בכל הכוח עד שיבוא ויעלה איזה דיבור של אמת, או להרים ידיים מראש כל עוד השיח הפנימי לא מצליח להתקיים בנוכחות ההכרתית הנדרשת. אולם בין כך ובין כך, אלו התמודדויות שונות המניחות כולן שהמנגנון הבסיסי פועל מכוח ההכרה הסובייקטיבית במעמד ובתוכן התפילה.

אלו היו, אם כן, יסודות אחדים מהתפיסה הרואה בתפילה התרחשות פסיכולוגית, אימננטית לתודעתו של האדם. לתפיסה זו יתרונות מובהקים, לצד חסרונות אחדים. להשתמש במונחים כמו "יתרונות וחסרונות" עבור כל שיטה יהיה מעט לא מדויק, אולם הם עשויים לשקף באופן מוחשי את השלב הבא שאותו נבקש לערוך בסקירת ההצעות. יתרונות וחסרונות הם כמובן מושגים יחסיים, בפרט ביחס לספרות עצמה שסקרנו שלא "בחרה" את הנחות היסוד לדבריה מתוך דיון מעין זה. השימוש הסמנטי שנבצע בהם נועד בעיקר עבור הדיון הציבורי, התיאולוגי והאישי שמעסיק את מי שמבקש לעיין בתפילתו או להעמיק בהבנת תכניה ובפרקטיקות הרלוונטיות להם. אילו רכיבים מהתפיסה שפגשנו מהווים סעד למתפלל בן ימינו? אילו מהם עשויים להקשות על החוויה? ננסה להבחין בדיוננו בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, הכרוכים מטבע הדברים בניתוח שכזה.

נקודת החוזק המרכזית של הגישה האימננטית היא בראש ובראשונה העובדה כי איננו נזקקים להסברים מטאפיזיים ונסתרים אודות כוח שקיים במילות התפילה באופן פנימי בלי שנוכל להבין אותו. היעתרות התפילה והשפעתה על המציאות נמדדות בכלים אנושיים נגישים, וממילא העיון כולו קרוב יותר ונגיש יותר. דווקא בעידן המתקדם בו אנו חיים, כשלמדעי ההתנהגות והפסיכולוגיה ידע מצטבר רב, אנחנו יכולים להבין בנקל יחסית שפעולת התפילה בתפיסה זו מתמצה בדיוק במה שאנחנו יכולים לצפות ממנה מבחינה הגיונית. נוסף על כך, לתפיסה זו יתרון פרשני משמעותי ביחס למסת מקורות חשובה. הדרישה לאותנטיות, לכנות ולהתבוננות פנימית בשעת התפילה היא אחת הדרישות הבסיסיות ביותר שאנחנו מוצאים בדברי חז"ל, והאקוטיות שבה מובנת מאוד ככל שאנחנו רואים בהתרחשות התפילה תהליך שעיקרו טמון בכך שאדם פותח את סגור ליבו בפני עצמו. "וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר, 'כי חנון ורחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה'. ואל תהי רשע בפני עצמך" [אבות ב, יג]. דרישות אלו ואחרות מובנות מאוד על רקע הצורך לסגל כלים חומלים מחד ובלתי מתפשרים מאידך בפתיחת סגור הלב של האדם בפני עצמו. אם נבחר לראות בתפילה כהתרחשות של מחשבות לב האדם עם עצמו, הדגש החז"לי יקבל משנה תוקף.

עם זאת, נדמה שלהנחת היסוד הרואה בתפילה התרחשות פסיכולוגית ישנם גם מספר חסרונות. במה שונה התפילה שתיקנה כנסת ישראל מכל שאר אימוני המיינדפולנס שמסתובבים בתרבות האקלקטית שלנו? דווקא מתוך ההכרה המודרנית הברורה בכוחו של הדיבור העצמי ["self-talk"] מתחדדת התהייה מהי ייחודיותה של התפילה בפורמט היהודי הלכתי שבו אנו פוגשים אותה. אם מדובר בתהליך אישי ופנימי גרידא – האם לא היה עדיף לאפשר לאנשים לבחור ביוגה או במדיטציה על פני התפילה הנוקשה שלנו? מה פשר הטקס היהודי הזה, ומדוע הוא נצרך עבור מטרה שניתן להשיג באמצעים אחרים? נדמה שאף אם נמצא תשובה שמניחה את הדעת לעליונותה של התפילה על פני פרקטיקות נכריות, עצם ההשוואה והתחרות מסייגת מעט את משמעותה הייחודית של התפילה. ניתן אולי לענות שאכן התפילה חונה על משבצות דומות ואין הכי נמי, רק ההתפתחות ההיסטורית הותירה אותנו עם מורשת ישראל סבא ולא עם שאר הפתרונות המודרניים והפרה-רפואיים האחרים. יתכן שתשובה זו מדוייקת יותר מבחינה היסטורית או תרבותית ויתכן גם שלא. כך או כך – במרחב האורתודוכסי, לא ברור כלל כי אכן ישנה משמעות לקביעה שכזו, אף אם תתברר כנכונה. לחלופין ניתן אולי לענות שיש ערך עצמאי בכך שמכל האפשרויות הקיימות אנחנו משתמשים דווקא במקורותינו העשירים כדי להביע ולמנף את רצונותינו הכמוסים לכדי דיבור פנימי. יתכן שיש בתשובות אלו אמת, הן מבחינת השתלשלות הדברים והן מבחינה הגותית, אבל נדמה לי שבשורה התחתונה השאלה נוקבת יותר מהתשובות. רדוקציה פסיכולוגית פנימית מוחלטת מוציאה מהתפילה את ייחודיותה על פני טיפולים, טקסים וטקסטים אחרים.

קושי נוסף המלווה את הנחת היסוד אותה אנחנו חוקרים בפרק זה קשור למסה של פסוקים ומימרות חז"ל המתייחסים אל התפילה כתהליך שאמור להניב פרי ממשי בעולם. התפילה, מתברר, נתפסת כמכה גלים במרחבים נוספים שאינם רק תודעתיים. אם נרצה, קושי שכזה יכול להתעורר גם ללא צורך בגיבוי מן המקורות, אלא אפילו רק לאור הציפייה הפשוטה שפנייה אל נמען תבטא רצון ממשי לתשובה. סיפורי המקרא מלאים בדמויות שמתפללות ונענות. גם אם נניח שתפילות עתיקות אלו מהוות סימבול בלבד ואין להן שיתוף מלא עם טקס התפילה המודרני, הרי שהסימבול מעמיד במרכז הבמה את האמונה שהקב"ה שומע את התפילה ו"בוחר לפעול" במציאות בזכותה; פעולה ממשית מדידה. על פניו, פעולת התפילה לא אמורה להתמצות רק בשינוי תפיסתו של האדם את המציאות, אלא בהיעתרות ממשית מצד ה'. אם ניקח למשל את ר' נחמן, נגלה שהוא אכן סבר שהשינוי במציאות כולו הוא רק שינוי תפיסתי ותודעתי. כמעט כל שינוי באשר הוא. כחלק מהגישה הפסיכולוגית בה הוא מחזיק בהקשרים רבים, הוא סבור שאכן לא נמצא שינוי על טבעי במציאות, וכל ההיענות שאנו מדמים לחוות באופן אמפירי היא בעיקר משקפיים חדשות שדרכן אדם רואה את העולם מחדש. כך למשל הוא מסביר בתורה נו [אות ו] שהפרנסה היא עניין של דעת, ולא, כפי שנהוג לחשוב, של המבנה הכלכלי שמנהל את העולם: " וּלְפִי הַגְדָּלַת הַדַּעַת, כֵּן הַפַּרְנָסָה בְּנָקֵל, כִּי פַּרְנָסָה בְּנָקֵל תּוֹלָה בְּדַעַת". במשקפיים שבוחנות כך את המציאות עד הסוף, נראה שאכן היותה של התפילה אירוע פסיכולוגי פנימי לתודעת האדם היא הגורם לכך ששינויים קורים במציאות, באופן ששינויים תמיד קורים גם בהקשרים אחרים. אולם בתפיסה לוגית רציונאלית [גם כזו שמניחה שיש נשגב ויש בורא לעולם], קשה להתמודד עם הציפייה היסודית להגשמת הבקשות החיצוניות במציאות אם מניחים שהאירוע הוא פסיכולוגי בלבד. אם אדם מתפלל לקב"ה שיעזור לו לכעוס פחות – ניחא. אם הוא מתפלל אליו שיוריד גשמי ברכה – לא ברור כיצד הפתיחות הפסיכולוגית תעזור למינון המשקעים בעונה הקרובה [אם לא ממשיכים כמובן בקו של ר' נחמן, שהיה מסביר שגם על עצם המחשבה שצריך כ"כ הרבה גשמים כדי להתפרנס אפשר לעבוד מבחינה פסיכולוגית].

 

לאחר שדנו ביתרונות ובחסרונות התפיסתיים של הגישה אותה סקרנו בפרק זה, בשלהי הדברים נשוב לראות את השפעת הבירור על הבנת מרחבי התפילה השונים. אם התפילה היא התרחשות פסיכולוגית, אכן מתבקש לחשוב שהדרך לעיין בה היא למצוא "שפה לעסוק בתפילה לא כחלק מלימוד תורה שתוכנו תפילה אלא דרך שפת העבודה, שפת הלב. לשים לב אל הנשמה, לתת לה מילים ולהציע דרכים להגיע עדיה" כפי שמציע הרב דב בפתיחה לספרו המדובר, אותה סקרנו בפתיחת הפרק הקודם. מובן גם מדוע הענפים ההלכתיים של התפילה זוכים לטיפול ולימוד חלקיים יותר – זאת משום ששיא ההתרחשות לפי תפיסה זו לא טמון בהכרח בקיומם. מציאותם היא רק הכשר המצווה הנועד לקיים את התהליך הנפשי העומד במרכז. וגם ברמה הפרקטית, תפילות ברוח חסידית שמאמצות מתודיקה הנחשבת בעיני רבים כ"מושכת את הלב" דוגמת נגינה או הכנה מקדימה, הן פועל יוצא מתבקש של התפיסה הממרכזת את חווית האדם האישית וחשיבותה בתהליך.

יתכן שמי שלא מוצא באפיקים אלו מענה רלוונטי לעבודת התפילה שלו, מצפה מהטקס ליותר מאשר רק עיסוק מרוכז בחוויה האישית. בין אם זה בגלל הנטייה לאלמנטים ההלכתיים, ובין אם זה מתוך אמונה שהדברים זקוקים לעורר רצון גם למעלה ולא רק למטה. כך או כך, יוזמות רבות בענייני תפילה יכולות להיקרא כפועל יוצא של תפיסות אלו, ומטבע הדברים להתאים יותר למי שזוהי הנחת המוצא שלו ביחס לדברים.

.

בשינוי קל מסדר הביטויים שבפסוק, נעסוק בפרק הבא בתפיסה נוספת של התרחשות התפילה – "אמרי פי". כוחו המיסטי והעצמאי של הדיבור.