כמעט כל גישה לטקסט או לרעיון מלווה בפרהפוזיציות הנובעות מהבניות, תפיסות עולם, פערי מינוח או תפיסה למדניים והקשרים תרבותיים נרחבים נוספים. הצעה מעניינת להתמודדות עם עניין זה מדבריו של הרב קוק, הרואה מראש בהטייה האנושית הטבעית הזדמנות לכתחילאית להגדלה מהותית של התורה, ולא בעיה מובנית.
אחת הסוגיות שמלוות את לימוד התורה היא שאלת ההטייה האישית המובנית של הלומד והשפעתה על הבנת הנאמר. כמעט כל גישה לטקסט או לרעיון מלווה בפרהפוזיציות הנובעות מהבניות, תפיסות עולם, פערי מינוח או תפיסה למדניים והקשרים תרבותיים נרחבים נוספים.
קל לראות כיצד השפיעו קריטריונים שעל פניו אינם חלק אינטגרלי מהתורה כגון מיקום, זמן, שפה, תרבות ואחרים, על פרשנות, פסיקה ויישום של גופי תורה רבים. דמויות רבות מתוארות בדברי חז"ל בתיאורים השופכים אור על תוכן דבריהם. שמאי הקפדן מזוהה עם קו הלכתי מחמיר, ור' עקיבא שלמד צורת אות בגיל ארבעים דורש קוצו של יו"ד. בהקשר אחר אך דומה, השסעים בפרשנות ההלכתית חופפים לשסעים בין שמרנים וליברלים. מהי אם כן משמעות קדושתה המוחלטת של התורה שבעל פה לאור הידיעה כי הטיות אנושיות שונות מובילות אותה בסעיפי סעיפים עד למקומה הנוכחי?
בניתוח אובייקטיבי, מגמת זיכוך ההבנה וצמצום ההטייה האישית הבלתי אובייקטיבית מתבקשת מאוד. ניתן לנפק מספר תשובות והצעות-מחשבה שיפָתחו את הגישה הפורמאלית ביחס לקריאת טקסט ולגישות מקדימות אליו באמצעות ארסנל כלי אובייקטיביזציה שיצמצמו עד למינימום את ההטייה האישית המוכרחת בהבנתו. כיוונים מרכזיים ונכונים לפתרון מעין זה הם חידוד המודעות לאופי הלימוד שלנו ולאוריינטציה בה הוא מתקיים, הקשבה יתרה למסרים שבטקסט ולא רק לעצמנו, והפרדה ברורה יותר בין שכבות ואופי המידע שאנחנו מוצאים בכל שלב משלבי התהוות תורה שבעל פה. נוכל לאפיין כי באופן בסיסי, גישה נרחבת זו תופסת את קיומה של הנגיעה האישית המלווה את הלימוד ומעצבת אותו ברבדים שונים כבעיה. חוסר האובייקטיביות הנובע מקיומה המובנה של פרהפוזיציה מהווה באופן בסיסי ואולי אף אינטואיטיבי סטייה ממה שיכול להיתפס כאמת פרשנית-תורנית מוחלטת, ועל כן הוא בהכרח מהווה מכשול בדרך לכינון פרשנות מדוייקת לטקסט.
הצעה חליפית עולה מדבריו של הרב קוק הרואה מראש בהטייה האנושית הטבעית הזדמנות לכתחילאית להגדלה מהותית של התורה, ולא בעיה מובנית. הצעתו עשויה לשפוך אור על דרכי מחשבה שונות לכינון השתלשלות תורה שבעל פה ומשמעותה.
בפרק ב' של אורות התורה עוסק הרב קוק בהגדרת "תורה לשמה" על שלל גווניה . הגדרת "תורה לשמה" בעיני הרב קוק היא "לימוד תורה לשם הגדלת התורה", דהיינו- כיוון שלכל אדם נפש שונה משל חברו, המפגש של כל אדם עם התורה מוציא אל הפועל את התורה העליונה באופן שונה מעט משל חברו [בפרק הקודם הוא מסביר על היות התושב"ע, המעשית, הוצאה אל הפועל של התורה שבכתב, העליונה מן המציאות], וממילא יוצר במציאות העולם גוון חדש וייחודי של תורה שלא היה עד כה:
"עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הַתּוֹרָה... וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱלֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל."
את אותן הנחות היסוד שהיה ניתן לתפוס כבעיה, מסביר הרב קוק כמודל לכתחילאי של גילוי פנים שונות בתורה. מהות לימוד תורה לשמה בעיניו הינה להביא לעולם ביטוי חדש של התורה דווקא מתוך המקום האינדיבידואלי. כיוון שלימוד התורה נתפס כמעשה תיאולוגי לא פחות מאשר בירור שכלי ולימודי, הציפייה שיהיה מוגדר על פי השתדלות וכנות האדם מקבלת משמעות נרחבת עד ראשונית בהגדרתו.
אלא שבכדי לטעון טענה מרחיבה שכזו יש לעצב את גבולות הגזרה ליכולת החידוש האנושית. האם כל פרשנות לגיטימית תחייב אותנו בתוקף מלא להכיר בה כהסתעפות לגיטימית של תורה שבע"פ? היה ניתן לצפות שהמדד להכרעה זו יתייחס לאמת מידה פנימית כלשהי בפרשנות הטקסט, אולם הרב קוק פורס בפנינו מערכת איזונים שונה בעלת מאבחן מהותי אחר. ההצעה העומדת בפנינו מהווה מודל רב מימדי. הוא חוזר ומדגיש שהמודל של ריבוי גווני התורה על בסיס השוני הבין-אישי יכול לעבוד רק אם אדם לומד את לימוד התורה שלו לשמה ובכנות. זוהי אבחנה תיאולוגית נפשית. רק הניסיון המתיימר לחתור לאובייקטיביות מרבית עונה על הגדרת היסוד של המודל. אדם מצווה בדרישה תיאולוגית-חינוכית ללמוד תורה, כמיטב יכולתו, מתוך מניעים טהורים. לטעון ש"זה בסדר כי זה כל מה שיש לו" יהיה לגיטימי רק אם נניח שהאדם פועל בכנות חרף מגבלות אלו ולא מנצל אותם להטייה מכוונת.
כמובן שסל הכלים המעשיים לדיוק וחידוד הלימוד ראוי להיות מיושם ומאומץ כחלק מהניסיון הכולל לזכך את ההבנה, אלא שבניגוד למה שהיה ניתן לתפוס באופן אינטואיטיבי מעצם קיומם של אמצעים אלו, אין מטרתם לעקר עד השורש את הנגיעה האינדיבידואלית. ראוי שהם יהוו גורמי סינון והכוונה עבור כל מי שחפץ בדייקנות ובהנבה נקייה של הטקסט, אבל למעשה תפקידם המהותי ב"מודל ריבוי גווני התורה" הוא לחדד את הגוון האישי של הלומד בצורה נקיה ולא למחוק אותו.
בניגוד לזיהוי הבעיה הראשוני שלנו המאחד בין מהות הפרהפוזיציה בלימוד התורה לשאר הטקסטים, נראה שביישום טענת הרב קוק יש להפריד בין לימוד תורה ובין שאר תחומי דעת. מודל ההכלה לפרהפוזיציה מתייחס אך ורק ללימוד תורה לשמה. על פניו נדמה שאפשר לטעון לכאורה גם על מפגש עם טקסטים מתחומים אחרים כגון מתמטיקה, היסטוריה או פילוסופיה את אותן הטענות. אלא שהפער התיאולוגי שבין המרחבים מייצר משמעות נפרדת למפגש עם הטקסט. הרב קוק טוען באופן מובלע שהעובדה שהמשימה לגשר בין סופי לאינסופי הוטלה על בני האדם, המבינים את הטקסט והתורה באופן שונה זה מזה ומוגבלים לפרהפוזיציה הכרחית, מכריחה להבין שזו הדרך בה בחר הקב"ה לגלות את אור התורה על כלל גווניה בעולם. כנראה שזה אומר שהוא רוצה בכך דווקא בגלל שוני זה. דווקא ביחס למסה שמטרתה לצאת לאור בדווקא ע"י גילוי פנים אנושי ניתן לייחס חשיבות עילאית שכזו לנטייה האישית ולהשפעתה. לגבי תחומי דעת אחרים זה לא בהכרח יהיה נכון באותו אופן, מכיוון שאין עניין עקרוני בפעולת גילויים בעולם; כזה שיצדיק את בעל המלאכה העוסק בהם ואת קיומו הבלתי ניתן לטשטוש. הם אכן יכולים להשאר ספונים כאידאות לא מושגות. לדידם, "טעויות" הנובעות מחוסר אובייקטיביות אכן יהיו שגויות. בהמשגה מוגשמת אפשר להציג שהפער נובע מההחלטה להורות על בעלי מוגבלות שכמונו לעסוק באידאות דרך יחידות תוכן מילוליות מוגדרות, מה שמייצר באופן מובנה את ההכרה בלגיטימיות ההטייה ההכרחית.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
כמעט כל גישה לטקסט או לרעיון מלווה בפרהפוזיציות הנובעות מהבניות, תפיסות עולם, פערי מינוח או תפיסה למדניים והקשרים תרבותיים נרחבים נוספים. הצעה מעניינת להתמודדות עם עניין זה מדבריו של הרב קוק, הרואה מראש בהטייה האנושית הטבעית הזדמנות לכתחילאית להגדלה מהותית של התורה, ולא בעיה מובנית.
אחת הסוגיות שמלוות את לימוד התורה היא שאלת ההטייה האישית המובנית של הלומד והשפעתה על הבנת הנאמר. כמעט כל גישה לטקסט או לרעיון מלווה בפרהפוזיציות הנובעות מהבניות, תפיסות עולם, פערי מינוח או תפיסה למדניים והקשרים תרבותיים נרחבים נוספים.
קל לראות כיצד השפיעו קריטריונים שעל פניו אינם חלק אינטגרלי מהתורה כגון מיקום, זמן, שפה, תרבות ואחרים, על פרשנות, פסיקה ויישום של גופי תורה רבים. דמויות רבות מתוארות בדברי חז"ל בתיאורים השופכים אור על תוכן דבריהם. שמאי הקפדן מזוהה עם קו הלכתי מחמיר, ור' עקיבא שלמד צורת אות בגיל ארבעים דורש קוצו של יו"ד. בהקשר אחר אך דומה, השסעים בפרשנות ההלכתית חופפים לשסעים בין שמרנים וליברלים. מהי אם כן משמעות קדושתה המוחלטת של התורה שבעל פה לאור הידיעה כי הטיות אנושיות שונות מובילות אותה בסעיפי סעיפים עד למקומה הנוכחי?
בניתוח אובייקטיבי, מגמת זיכוך ההבנה וצמצום ההטייה האישית הבלתי אובייקטיבית מתבקשת מאוד. ניתן לנפק מספר תשובות והצעות-מחשבה שיפָתחו את הגישה הפורמאלית ביחס לקריאת טקסט ולגישות מקדימות אליו באמצעות ארסנל כלי אובייקטיביזציה שיצמצמו עד למינימום את ההטייה האישית המוכרחת בהבנתו. כיוונים מרכזיים ונכונים לפתרון מעין זה הם חידוד המודעות לאופי הלימוד שלנו ולאוריינטציה בה הוא מתקיים, הקשבה יתרה למסרים שבטקסט ולא רק לעצמנו, והפרדה ברורה יותר בין שכבות ואופי המידע שאנחנו מוצאים בכל שלב משלבי התהוות תורה שבעל פה. נוכל לאפיין כי באופן בסיסי, גישה נרחבת זו תופסת את קיומה של הנגיעה האישית המלווה את הלימוד ומעצבת אותו ברבדים שונים כבעיה. חוסר האובייקטיביות הנובע מקיומה המובנה של פרהפוזיציה מהווה באופן בסיסי ואולי אף אינטואיטיבי סטייה ממה שיכול להיתפס כאמת פרשנית-תורנית מוחלטת, ועל כן הוא בהכרח מהווה מכשול בדרך לכינון פרשנות מדוייקת לטקסט.
הצעה חליפית עולה מדבריו של הרב קוק הרואה מראש בהטייה האנושית הטבעית הזדמנות לכתחילאית להגדלה מהותית של התורה, ולא בעיה מובנית. הצעתו עשויה לשפוך אור על דרכי מחשבה שונות לכינון השתלשלות תורה שבעל פה ומשמעותה.
בפרק ב' של אורות התורה עוסק הרב קוק בהגדרת "תורה לשמה" על שלל גווניה . הגדרת "תורה לשמה" בעיני הרב קוק היא "לימוד תורה לשם הגדלת התורה", דהיינו- כיוון שלכל אדם נפש שונה משל חברו, המפגש של כל אדם עם התורה מוציא אל הפועל את התורה העליונה באופן שונה מעט משל חברו [בפרק הקודם הוא מסביר על היות התושב"ע, המעשית, הוצאה אל הפועל של התורה שבכתב, העליונה מן המציאות], וממילא יוצר במציאות העולם גוון חדש וייחודי של תורה שלא היה עד כה:
"עִנְיַן תּוֹרָה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הַתּוֹרָה... וְחָכְמַת הַתּוֹרָה הֲרֵי הִיא הַגִּלּוּי הָאֱלֹהִי כְּפִי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הַבָּא מִצַּד עֲבוֹדָתֵנוּ וְתַלְמוּדֵנוּ. וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל."
את אותן הנחות היסוד שהיה ניתן לתפוס כבעיה, מסביר הרב קוק כמודל לכתחילאי של גילוי פנים שונות בתורה. מהות לימוד תורה לשמה בעיניו הינה להביא לעולם ביטוי חדש של התורה דווקא מתוך המקום האינדיבידואלי. כיוון שלימוד התורה נתפס כמעשה תיאולוגי לא פחות מאשר בירור שכלי ולימודי, הציפייה שיהיה מוגדר על פי השתדלות וכנות האדם מקבלת משמעות נרחבת עד ראשונית בהגדרתו.
אלא שבכדי לטעון טענה מרחיבה שכזו יש לעצב את גבולות הגזרה ליכולת החידוש האנושית. האם כל פרשנות לגיטימית תחייב אותנו בתוקף מלא להכיר בה כהסתעפות לגיטימית של תורה שבע"פ? היה ניתן לצפות שהמדד להכרעה זו יתייחס לאמת מידה פנימית כלשהי בפרשנות הטקסט, אולם הרב קוק פורס בפנינו מערכת איזונים שונה בעלת מאבחן מהותי אחר. ההצעה העומדת בפנינו מהווה מודל רב מימדי. הוא חוזר ומדגיש שהמודל של ריבוי גווני התורה על בסיס השוני הבין-אישי יכול לעבוד רק אם אדם לומד את לימוד התורה שלו לשמה ובכנות. זוהי אבחנה תיאולוגית נפשית. רק הניסיון המתיימר לחתור לאובייקטיביות מרבית עונה על הגדרת היסוד של המודל. אדם מצווה בדרישה תיאולוגית-חינוכית ללמוד תורה, כמיטב יכולתו, מתוך מניעים טהורים. לטעון ש"זה בסדר כי זה כל מה שיש לו" יהיה לגיטימי רק אם נניח שהאדם פועל בכנות חרף מגבלות אלו ולא מנצל אותם להטייה מכוונת.
כמובן שסל הכלים המעשיים לדיוק וחידוד הלימוד ראוי להיות מיושם ומאומץ כחלק מהניסיון הכולל לזכך את ההבנה, אלא שבניגוד למה שהיה ניתן לתפוס באופן אינטואיטיבי מעצם קיומם של אמצעים אלו, אין מטרתם לעקר עד השורש את הנגיעה האינדיבידואלית. ראוי שהם יהוו גורמי סינון והכוונה עבור כל מי שחפץ בדייקנות ובהנבה נקייה של הטקסט, אבל למעשה תפקידם המהותי ב"מודל ריבוי גווני התורה" הוא לחדד את הגוון האישי של הלומד בצורה נקיה ולא למחוק אותו.
בניגוד לזיהוי הבעיה הראשוני שלנו המאחד בין מהות הפרהפוזיציה בלימוד התורה לשאר הטקסטים, נראה שביישום טענת הרב קוק יש להפריד בין לימוד תורה ובין שאר תחומי דעת. מודל ההכלה לפרהפוזיציה מתייחס אך ורק ללימוד תורה לשמה. על פניו נדמה שאפשר לטעון לכאורה גם על מפגש עם טקסטים מתחומים אחרים כגון מתמטיקה, היסטוריה או פילוסופיה את אותן הטענות. אלא שהפער התיאולוגי שבין המרחבים מייצר משמעות נפרדת למפגש עם הטקסט. הרב קוק טוען באופן מובלע שהעובדה שהמשימה לגשר בין סופי לאינסופי הוטלה על בני האדם, המבינים את הטקסט והתורה באופן שונה זה מזה ומוגבלים לפרהפוזיציה הכרחית, מכריחה להבין שזו הדרך בה בחר הקב"ה לגלות את אור התורה על כלל גווניה בעולם. כנראה שזה אומר שהוא רוצה בכך דווקא בגלל שוני זה. דווקא ביחס למסה שמטרתה לצאת לאור בדווקא ע"י גילוי פנים אנושי ניתן לייחס חשיבות עילאית שכזו לנטייה האישית ולהשפעתה. לגבי תחומי דעת אחרים זה לא בהכרח יהיה נכון באותו אופן, מכיוון שאין עניין עקרוני בפעולת גילויים בעולם; כזה שיצדיק את בעל המלאכה העוסק בהם ואת קיומו הבלתי ניתן לטשטוש. הם אכן יכולים להשאר ספונים כאידאות לא מושגות. לדידם, "טעויות" הנובעות מחוסר אובייקטיביות אכן יהיו שגויות. בהמשגה מוגשמת אפשר להציג שהפער נובע מההחלטה להורות על בעלי מוגבלות שכמונו לעסוק באידאות דרך יחידות תוכן מילוליות מוגדרות, מה שמייצר באופן מובנה את ההכרה בלגיטימיות ההטייה ההכרחית.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
