על שני דגמים בעבודת ה': היחיד המתבודד והאדם החברתי
"האדם הוא יצור חברתי", טען אריסטו - ובעקבותיו הרמב"ם. ובכל זאת, שניהם מעמידים את הפילוסוף היחיד כאידיאל; עד כדי כך שיכול להיות שההמון – כלומר, רובנו – משמשים רק בתור מעטפת חברתית וכלכלית לאותו פילוסוף יחיד סגולה. האם אכן זו הדרך היחידה לתאר את היחסים המורכבים שבין היחיד והחברה?
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שהיארצייט שלו חל מחר (ד' אלול), מציג דגם אחר ואף הפוך.
שני דגמים של עבודת הא-ל התקיימו לאורך הדורות. היחיד המתבודד, והאדם החברתי.
היחיד המתבודד מנסה להיות מלאך. המערך החברתי שמסביבו בעיקר מפריע לו: צריך להתנהג יפה, להשתתף בוועדות של הקהילה ולשלם חשבון חשמל. צריך להיות מודאג מהאנשים הבינוניים והטיפשים שנמצאים מסביב. נוח הוא דוגמה טובה לזה: כשהעולם בחוץ משתגע הוא בונה תיבה ונכנס לתוכה, ומפסיק לנסות לספר לכל מי שמסביב שהמצב גרוע ושצריך לתקן אותו.
האדם החברתי, לעומת זאת, לפעמים סובל. כמו אהרון הכהן, הוא צריך לרוץ בין אנשים שבדיוק נכנסו לריב קטנוני ולגרום להם להשלים. הוא צריך להתפלל על העם כששוב פעם הוא עשה איזו שטות וגרם לה' להביא עליו מגפה. כמו משה רבינו, הוא צריך להתערב למען אח במצוקה, להרוג את המצרי ולשלם את המחיר בגלות למדין. כמו הלל הזקן, הוא צריך לקבל לבית המדרש שלו אנשים בורים ומתריסים.
אבל ר' מאיר שמחה אומר שהיחידים המתבודדים, שכולם דומים זה לזה, אינם אלא אגדה. הניסיונות המוצלחים להפוך לכאלה קורים אולי פעם בכמה דורות, ולא אחת – כמו נוח – הם מסתיימים בתוך אוהל, כשהיחיד שניסה להתבודד שוכב שיכור וערום. התורה שלנו לא מדברת ליחידים מתבודדים, אלא לבני אדם ממשיים – וככאלה, חברתיים. ר' מאיר שמחה מותח בכך ביקורת עקיפה על הרמב"ם וחכמי ימי הביניים שבעקבותיו, שניסו לשעתק דגמים פילוסופיים של שלמות אנושית לתוך התורה. היהודים, הוא אומר, הם לא מלאכים. הם בני אדם. הם עובדים במערכות של ציבור, לא של יחידים.
לדרך הזאת יש גם קשיים. כשאנחנו בני אדם, ולא מלאכים, יש לנו גם חסרונות. וכשיש לנו חסרונות, אנחנו פשוט לא יכולים לבד. רק בחברה מאוחדת אפשר שבני הקהילה יתקנו זה את זה: "אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה: זה כילי [=קמצן], וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באֶגֶד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו". אבל כשאנחנו לבד – זה פשוט לא ילך.
גם השאלה איזו מצווה חשובה ואיזו פחות מקבלת אצל ר' מאיר שמחה טוויסט. ברמת היחיד, על חילול שבת מקבלים מלקות ועל רכילות או גזל אין מלקות. אבל כשאנחנו סומכים כל כך הרבה על החברה – עם חילול שבת נסתדר, אבל גזל ורכילות יפרקו לנו את הקהילה. ובלי קהילתיות, אומר ר' מאיר שמחה, אין לנו סיכוי.
ויותר מזה: המחשבה ש"היחיד" יכול להתקיים במנותק מהחברה אינה אלא אשליה. במובן הזה ר' מאיר שמחה מטרים תורות תרבותיות שיגיעו מאה שנים אחריו למיינסטרים של תרבות המערב: האדם מושפע מהחברה שבה הוא חי הרבה יותר מכפי שנדמה לו. "ברבות הימים, גם האדם אינו מרגיש על אשר עשו מסילות בלבבו לאט לאט ארחות תבל; כמו שכתוב - אבנים שחקו מים". המסקנה הנגזרת מכך פשוטה ומפחידה במקביל: זה אומר שהמשפט של הא-ל "לא ידין האדם הפרטי, אלא כל דרכי בני האדם בכלל בערך הזמן והמקום".
קל מדי לקחת את האמירות האלו ולהתחיל לחלק ציונים לכל חלק בחברה שגורם לי לעקם את האף. אבל ר' מאיר שמחה מדייק ברגישות טקסטואלית נהדרת מאמר חז"ל מפורסם: "לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה". לא כתוב "זה לזה", מדייק ר' מאיר שמחה, אלא "זה את זה". הבעיה עם בני דור החורבן איננה העובדה שהם לא הלכו והוכיחו אנשים אחרים. בזה הם דווקא היו לא רעים; הבעיה הייתה שהם לא תיקנו את עצמם מתוך התבוננות בדרכי האחר. "כי הם לא למדו שלמות זה מזה, אלא למדו חסרונות ופחיתות זה מזה".
ר' מאיר שמחה משחרר אותנו מהפרויקט השאפתני של חכמי ימי הביניים: להפוך לפילוסופים יחידים שהוגים במושכלות. הוא מאפשר לנו להיות בני אדם, יצורים חומריים ובעלי חסרונות. אין לנו דרך לתקן את עצמנו אלא בחברה מלוכדת, שהחלקים השונים בה מאירים זה לזה ומתקנים זה את זה. כשמשה רבינו עלה להר סיני, הוא לא השאיר את הגוף למטה; הוא עלה כשהוא "האיש משה", לתמיהתם הרבה של המלאכים ששאלו "מה לילוד אישה בינינו". וכשהוא ירד, הוא הוריד תורה שמיועדת לבני אדם חומריים וחסרים – שמיועדת לציבור, ולא ליחידים. הדרך הזאת לא דורשת מאיתנו להפוך למלאכים, אבל היא כן דורשת מאיתנו להיות ציבור. וזה, ותוכיח ההיסטוריה האנושית, לא בטוח יותר קל.
**
ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק הוא אחד ממנהיגי היהדות הליטאית בדור שלפני השואה. כתב את ספר "משך חכמה" שהוא פירוש למדני ודרשני על התורה, אך גנז אותו זמנית מחשש שייראה "לא רציני" ככותב פירושי תורה. הוא עמל שנים נוספות על פירוש למדני למשנה תורה לרמב"ם – "אור שמח", שנחשב לאחד מאבני הפינה של הלמדנות הליטאית, ורק לאחר מכן פרסם את "משך חכמה".
בליקוט המקורות הסתייענו רבות במאמרים של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, ר"מ בישיבת מרכז הרב, ושל ברל דוב לרנר, פרופסור למחשבת ישראל במכללה האקדמית גליל מערבי.
המאמר של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל נמצא באסופה "מנחה לאי"ש", עמ' 336-323 (זמין באוצר החכמה)
המאמר של לרנר (באנגלית) זמין כאן:
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
על שני דגמים בעבודת ה': היחיד המתבודד והאדם החברתי
"האדם הוא יצור חברתי", טען אריסטו - ובעקבותיו הרמב"ם. ובכל זאת, שניהם מעמידים את הפילוסוף היחיד כאידיאל; עד כדי כך שיכול להיות שההמון – כלומר, רובנו – משמשים רק בתור מעטפת חברתית וכלכלית לאותו פילוסוף יחיד סגולה. האם אכן זו הדרך היחידה לתאר את היחסים המורכבים שבין היחיד והחברה?
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שהיארצייט שלו חל מחר (ד' אלול), מציג דגם אחר ואף הפוך.
שני דגמים של עבודת הא-ל התקיימו לאורך הדורות. היחיד המתבודד, והאדם החברתי.
היחיד המתבודד מנסה להיות מלאך. המערך החברתי שמסביבו בעיקר מפריע לו: צריך להתנהג יפה, להשתתף בוועדות של הקהילה ולשלם חשבון חשמל. צריך להיות מודאג מהאנשים הבינוניים והטיפשים שנמצאים מסביב. נוח הוא דוגמה טובה לזה: כשהעולם בחוץ משתגע הוא בונה תיבה ונכנס לתוכה, ומפסיק לנסות לספר לכל מי שמסביב שהמצב גרוע ושצריך לתקן אותו.
האדם החברתי, לעומת זאת, לפעמים סובל. כמו אהרון הכהן, הוא צריך לרוץ בין אנשים שבדיוק נכנסו לריב קטנוני ולגרום להם להשלים. הוא צריך להתפלל על העם כששוב פעם הוא עשה איזו שטות וגרם לה' להביא עליו מגפה. כמו משה רבינו, הוא צריך להתערב למען אח במצוקה, להרוג את המצרי ולשלם את המחיר בגלות למדין. כמו הלל הזקן, הוא צריך לקבל לבית המדרש שלו אנשים בורים ומתריסים.
אבל ר' מאיר שמחה אומר שהיחידים המתבודדים, שכולם דומים זה לזה, אינם אלא אגדה. הניסיונות המוצלחים להפוך לכאלה קורים אולי פעם בכמה דורות, ולא אחת – כמו נוח – הם מסתיימים בתוך אוהל, כשהיחיד שניסה להתבודד שוכב שיכור וערום. התורה שלנו לא מדברת ליחידים מתבודדים, אלא לבני אדם ממשיים – וככאלה, חברתיים. ר' מאיר שמחה מותח בכך ביקורת עקיפה על הרמב"ם וחכמי ימי הביניים שבעקבותיו, שניסו לשעתק דגמים פילוסופיים של שלמות אנושית לתוך התורה. היהודים, הוא אומר, הם לא מלאכים. הם בני אדם. הם עובדים במערכות של ציבור, לא של יחידים.
לדרך הזאת יש גם קשיים. כשאנחנו בני אדם, ולא מלאכים, יש לנו גם חסרונות. וכשיש לנו חסרונות, אנחנו פשוט לא יכולים לבד. רק בחברה מאוחדת אפשר שבני הקהילה יתקנו זה את זה: "אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה: זה כילי [=קמצן], וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באֶגֶד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו". אבל כשאנחנו לבד – זה פשוט לא ילך.
גם השאלה איזו מצווה חשובה ואיזו פחות מקבלת אצל ר' מאיר שמחה טוויסט. ברמת היחיד, על חילול שבת מקבלים מלקות ועל רכילות או גזל אין מלקות. אבל כשאנחנו סומכים כל כך הרבה על החברה – עם חילול שבת נסתדר, אבל גזל ורכילות יפרקו לנו את הקהילה. ובלי קהילתיות, אומר ר' מאיר שמחה, אין לנו סיכוי.
ויותר מזה: המחשבה ש"היחיד" יכול להתקיים במנותק מהחברה אינה אלא אשליה. במובן הזה ר' מאיר שמחה מטרים תורות תרבותיות שיגיעו מאה שנים אחריו למיינסטרים של תרבות המערב: האדם מושפע מהחברה שבה הוא חי הרבה יותר מכפי שנדמה לו. "ברבות הימים, גם האדם אינו מרגיש על אשר עשו מסילות בלבבו לאט לאט ארחות תבל; כמו שכתוב - אבנים שחקו מים". המסקנה הנגזרת מכך פשוטה ומפחידה במקביל: זה אומר שהמשפט של הא-ל "לא ידין האדם הפרטי, אלא כל דרכי בני האדם בכלל בערך הזמן והמקום".
קל מדי לקחת את האמירות האלו ולהתחיל לחלק ציונים לכל חלק בחברה שגורם לי לעקם את האף. אבל ר' מאיר שמחה מדייק ברגישות טקסטואלית נהדרת מאמר חז"ל מפורסם: "לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה". לא כתוב "זה לזה", מדייק ר' מאיר שמחה, אלא "זה את זה". הבעיה עם בני דור החורבן איננה העובדה שהם לא הלכו והוכיחו אנשים אחרים. בזה הם דווקא היו לא רעים; הבעיה הייתה שהם לא תיקנו את עצמם מתוך התבוננות בדרכי האחר. "כי הם לא למדו שלמות זה מזה, אלא למדו חסרונות ופחיתות זה מזה".
ר' מאיר שמחה משחרר אותנו מהפרויקט השאפתני של חכמי ימי הביניים: להפוך לפילוסופים יחידים שהוגים במושכלות. הוא מאפשר לנו להיות בני אדם, יצורים חומריים ובעלי חסרונות. אין לנו דרך לתקן את עצמנו אלא בחברה מלוכדת, שהחלקים השונים בה מאירים זה לזה ומתקנים זה את זה. כשמשה רבינו עלה להר סיני, הוא לא השאיר את הגוף למטה; הוא עלה כשהוא "האיש משה", לתמיהתם הרבה של המלאכים ששאלו "מה לילוד אישה בינינו". וכשהוא ירד, הוא הוריד תורה שמיועדת לבני אדם חומריים וחסרים – שמיועדת לציבור, ולא ליחידים. הדרך הזאת לא דורשת מאיתנו להפוך למלאכים, אבל היא כן דורשת מאיתנו להיות ציבור. וזה, ותוכיח ההיסטוריה האנושית, לא בטוח יותר קל.
**
ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק הוא אחד ממנהיגי היהדות הליטאית בדור שלפני השואה. כתב את ספר "משך חכמה" שהוא פירוש למדני ודרשני על התורה, אך גנז אותו זמנית מחשש שייראה "לא רציני" ככותב פירושי תורה. הוא עמל שנים נוספות על פירוש למדני למשנה תורה לרמב"ם – "אור שמח", שנחשב לאחד מאבני הפינה של הלמדנות הליטאית, ורק לאחר מכן פרסם את "משך חכמה".
בליקוט המקורות הסתייענו רבות במאמרים של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, ר"מ בישיבת מרכז הרב, ושל ברל דוב לרנר, פרופסור למחשבת ישראל במכללה האקדמית גליל מערבי.
המאמר של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל נמצא באסופה "מנחה לאי"ש", עמ' 336-323 (זמין באוצר החכמה)
המאמר של לרנר (באנגלית) זמין כאן:
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
