בחלק הראשון ראינו את תפיסת המצוות כסמלים שלהרש"ר הירש, ואת הרווח הפרשני הגדול – היכולת לבאר מצוות "לא רציונליות" באופן הגיוני. אך לתפיסה הזו יש כמה מחירים, ואברהם יהושע השל הוא אחד המבקרים החדים של התפיסה הזו.

בספרו "התפילה", השל עוסק באופן אינטנסיבי בחיפוש הקרבה לה' – דרך תפילה ודרך קיום המצוות. כותרת המשנה הולמת את מגמת ספרו, שעוסק ב"תשוקת האדם לאלוהים". תפיסה סמלית של המצוות תוביל לצינון התשוקה הזו, ומשום כך, למרות התועלת שבה, מחירה גבוה מדי:

"הסימבוליזם כה מושך מפני שהוא מבטיח לשקם אמונות ומעשים דתיים שהפכו לחסרי משמעות בעבור התודעה. ואולם, אין הוא משיג אלא את צמצום האמונות לכדי אמונות-בכאילו, קיום מצוות לביום טקסים, נבואה לספרות, תיאולוגיה לאסתטיקה".(עמ' 218)

עבודת ה' לא יכולה להיות 'בכאילו', ולכן גם למצוות אסור להיות 'בכאילו': "האם אנחנו מתפללים באופן סימבולי? האם אנחנו מתחננים לאלוהים לעזרה סימבולית?" (עמ' 207).

תחת זאת, השל מבקש את המפגש עם האל החי, המצווה. מפגש בלתי אמצעי וישיר. כפי שאין להבין את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" באופן סמלי, כך "מי שאוהב בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו, אינו אוהב באופן סימבולי". כשיהודים מקריבים מעצמם ואת עצמם למען המצוות, "לא היה זה בשל רעיון סימבולי אלא בשל אלוהים". 

לצד זאת, יש לציין שהשל לא מתמודד עם מכלול התפיסה של הרש"ר הירש. לעומת הניתוח המתודי והשיטתי של האחרון, השל ממעט להתייחס להיבטים הסמליים שעולים מהתנ"ך. כפי שהראינו בפוסט הקודם, הנביאים קיבלו מסרים סימבוליים, וגם הציצית היא סמל לזכירת מצוות ה'. טענתו כי "הסמלים מוצאים את מקומם בחצר החיצונית של הדת" מדלגת על מקומות רבים מדי בהם מוצאים רעיונות סימבוליים בלב המפגש בין אלוהים לאדם.  

תהיה נוספת עולה כלפי הטענה עצמה: האמנם סמלים מעמעמים את הרגש, או שאולי הם חושפים אותו בצורה חזקה יותר? דגל המונף ביום העצמאות, תמונה של חייל עטור בתפילין ליד הטנק, זר הפרחים שאמא מקבלת מילדיה עוזרים לחשוף רגשות עמוקים ולא בהכרח מהווים תחליף להם, ואולי כך הוא בנוגע למצוות סימבוליות.

***

מדוע השל והרש"ר הירש כתבו והאריכו בנוגע לתפיסה הסימבולית של המצוות? מה עמד מול עיניהם כשעיצבו את גישתם בנושא? בחלק הבא נבחן את הרקע ואת האתגרים שהצמיחו את תפיסתם בנושא, ונגלה שבאופן מעניין, אתגר דומה (יחסית) הוביל לשתי הגישות ההפוכות הללו.