צריך שניים לטנגו. כך אומר המשפט המפורסם. אי אפשר לרקוד לבד.
הרב ישראל פרידמן בן-שלום זצ"ל, שנגנז לבית עולמו בשנה שעברה, היה נוהג לומר: "צריך שניים לריב". ובאחת משיחותיו הוסיף: "היו במשך החיים שחייתי, אנשים שמשום מה רצו לריב איתי, אבל היה לי כלל אבותי, שכדי לריב צריך שניים. לא נצרכתי בכלל להתאפק".
בפרשת בהעלותך מסופר על מרים שמדברת עם אהרון על משה "אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דיבר ה'". מרים ואהרון מדברים בגנותו של משה, על התנהגותו ואורחות חייו ואולי אף מפקפקים בייחודיות מדרגת נבואתו. פגיעה זו לא נעשית ע"י מישהו אנונימי אלא על ידי האנשים הקרובים ביותר למשה רבנו – אחותו ואחיו. נאמני ביתו של משה מערערים על הנהגתו.
מיד לאחר מכן מספרת התורה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". פסוק שאומר דרשני שכן הוא לא דברי מרים וגם לא משה וגם לא מצוטט כדבריו של ה'. מה פשרו?
עלינו להבין טוב יותר את הסיטואציה. ע"י ר' נתן במדרש (ספרי), משה רבנו עומד שם בתוך האוהל יחד עם מרים ואהרון. כלומר הוא שומע את דברי העלבון ישר בפניו. ובכל זאת ואף על פי כן, משה שותק. משה אפילו לא מגיב. ומי שנחלצת להגן עליו היא התורה. היא זאת שמעידה שהאיש משה הוא העניו ביותר. זה מסביר מדוע הוא לא עונה. וזה מסביר מדוע מיד לאחר שמרים מגלה שהיא מצורעת, משה הוא זה שמתפלל לרפואתה. זה לא רק שהוא לא שומר טינה אלא שאין כל טינה(!), זאת משום שכדי לריב צריך שניים. זאת משמעות הענווה.
וממשיך הרב ישראל ואומר:
"על ידי שאני חש כל רגע שהכוחות אינם שלי, ואני יודע שאיכשהו אני משתדל לקיים איזה תפקיד, אז פשוט הם אחרים לגמרי... כשאני הפנמתי שנולדתי בשליחות אלוקית ושהכוחות שלי אינם שלי, ואין לי שום... תאמינו לי. לא רבתי אף פעם, לא היה מדוע".
התובנה הנפשית הזו, הקיומית, שאני "נברא", שאני מקבל את חיי מהקב"ה, ושיש לכך תכלית ותפקיד. אז אני צריך מצד אחד לדעת מי אני ומה אני, כי אלו המתנה והכוחות שהקב"ה נתן לי, ורק עם החבילה הזו אצליח למלא את ייעודי. מצד שני זה לא "אני" ברמה של האגו. לא הכבוד שלי הוא הסיפור אלא כבודו של הקב"ה. החיים שלי מכוונים לאהבה, לעשייה, לחסד, לנתינה. שויתי ה' לנגדי תמיד.
לכן יש קשר בין מידת הענווה של משה רבנו לבין הפסוקים הבאים המתארים לנו את גודל מעלת הגילוי האלוקי שמשה רבנו חי בו: "פה אל פה אדבר בו..."
במובן הזה כל ריב הוא בבחינת עבודה זרה. כי כל ריב הוא בעצם עדות על התרחקות מהנוכחות האלוקית.
האם זה רק למשה רבנו?? לא. בוודאי שלא. לכל יהודי יש שייכות לבחינה הזו. וזאת המשמעות הבסיסית של אמירת מודה אני בבוקר. קודם כל "מודה" ורק אח"כ "אני". יש "אני" אבל הוא נראה אחרת לגמרי כאשר הוא מתוך המסגרת של "מודה".
מתוך בהירות הולכת וגוברת של "שיויתי ה' לנגדי תמיד" אולי נצליח גם פחות לכעוס ויותר לסלוח, פחות לריב משום ש"צריך שניים כדי לריב".
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
צריך שניים לטנגו. כך אומר המשפט המפורסם. אי אפשר לרקוד לבד.
הרב ישראל פרידמן בן-שלום זצ"ל, שנגנז לבית עולמו בשנה שעברה, היה נוהג לומר: "צריך שניים לריב". ובאחת משיחותיו הוסיף: "היו במשך החיים שחייתי, אנשים שמשום מה רצו לריב איתי, אבל היה לי כלל אבותי, שכדי לריב צריך שניים. לא נצרכתי בכלל להתאפק".
בפרשת בהעלותך מסופר על מרים שמדברת עם אהרון על משה "אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דיבר ה'". מרים ואהרון מדברים בגנותו של משה, על התנהגותו ואורחות חייו ואולי אף מפקפקים בייחודיות מדרגת נבואתו. פגיעה זו לא נעשית ע"י מישהו אנונימי אלא על ידי האנשים הקרובים ביותר למשה רבנו – אחותו ואחיו. נאמני ביתו של משה מערערים על הנהגתו.
מיד לאחר מכן מספרת התורה "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". פסוק שאומר דרשני שכן הוא לא דברי מרים וגם לא משה וגם לא מצוטט כדבריו של ה'. מה פשרו?
עלינו להבין טוב יותר את הסיטואציה. ע"י ר' נתן במדרש (ספרי), משה רבנו עומד שם בתוך האוהל יחד עם מרים ואהרון. כלומר הוא שומע את דברי העלבון ישר בפניו. ובכל זאת ואף על פי כן, משה שותק. משה אפילו לא מגיב. ומי שנחלצת להגן עליו היא התורה. היא זאת שמעידה שהאיש משה הוא העניו ביותר. זה מסביר מדוע הוא לא עונה. וזה מסביר מדוע מיד לאחר שמרים מגלה שהיא מצורעת, משה הוא זה שמתפלל לרפואתה. זה לא רק שהוא לא שומר טינה אלא שאין כל טינה(!), זאת משום שכדי לריב צריך שניים. זאת משמעות הענווה.
וממשיך הרב ישראל ואומר:
"על ידי שאני חש כל רגע שהכוחות אינם שלי, ואני יודע שאיכשהו אני משתדל לקיים איזה תפקיד, אז פשוט הם אחרים לגמרי... כשאני הפנמתי שנולדתי בשליחות אלוקית ושהכוחות שלי אינם שלי, ואין לי שום... תאמינו לי. לא רבתי אף פעם, לא היה מדוע".
התובנה הנפשית הזו, הקיומית, שאני "נברא", שאני מקבל את חיי מהקב"ה, ושיש לכך תכלית ותפקיד. אז אני צריך מצד אחד לדעת מי אני ומה אני, כי אלו המתנה והכוחות שהקב"ה נתן לי, ורק עם החבילה הזו אצליח למלא את ייעודי. מצד שני זה לא "אני" ברמה של האגו. לא הכבוד שלי הוא הסיפור אלא כבודו של הקב"ה. החיים שלי מכוונים לאהבה, לעשייה, לחסד, לנתינה. שויתי ה' לנגדי תמיד.
לכן יש קשר בין מידת הענווה של משה רבנו לבין הפסוקים הבאים המתארים לנו את גודל מעלת הגילוי האלוקי שמשה רבנו חי בו: "פה אל פה אדבר בו..."
במובן הזה כל ריב הוא בבחינת עבודה זרה. כי כל ריב הוא בעצם עדות על התרחקות מהנוכחות האלוקית.
האם זה רק למשה רבנו?? לא. בוודאי שלא. לכל יהודי יש שייכות לבחינה הזו. וזאת המשמעות הבסיסית של אמירת מודה אני בבוקר. קודם כל "מודה" ורק אח"כ "אני". יש "אני" אבל הוא נראה אחרת לגמרי כאשר הוא מתוך המסגרת של "מודה".
מתוך בהירות הולכת וגוברת של "שיויתי ה' לנגדי תמיד" אולי נצליח גם פחות לכעוס ויותר לסלוח, פחות לריב משום ש"צריך שניים כדי לריב".
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
