סיפורי הבריאה וסיפורי אבות האומה, סיפוריהם של אנשים קטנים וסיפורן של מלחמות גדולות.
איך מספרים סיפור בעולם?
דורות על גבי דורות, אחת משאלות היסוד שמהדהדת במרחב הפרוזאי היא איך לעורר את סקרנות השומע, לתפוס את עניינו, ולהוציא לאוויר העולם סיפור רלוונטי. מה הבעיה הגדולה, אתם תוהים? ובכן, לפעמים זה באמת פשוט: לפעמים המאזין דרוך כולו ומחכה למשמע הבשורה או התשובה עבור חוסר שמנכר בו. הסיפור משמש לו מזור והנחת דעת. ואכן, קל לספר סיפור למאזינים כאלו; הזיקה בינם לבין הסיפור כבר קיימת במציאות. אלא שחלק גדול מהסיפורים שמסתובבים ברחבי תבל אינם סיפורי קונקרטיים, והם חסרים את הפריבילגיה הזו לפלס את דרכם למוקד עניינו של השומע רק מכוח האקטואליה. הם סיפורים ידועים מהעבר, ונדמה במבט חיצוני שהמסר שלהם כבר ידוע ולא מצדיק את ההתעכבו החוזרת. רק מבט מעמיק יחשוף את העושר התוכני והספרותי שעשוי להיות גלום בהם.
אז איך משכנעים את הקוראים להקשיב גם לסיפורים שכאלו?
אחד הטריקים הנפוצים הוא הניסיון לייצר קונקרטיזציה של הסיפור לעולמו של השומע. במילים אחרות – לשכנע את המאזינים שגם אם סיפור נראה כלקוח מעולם אחר, הוא נוגע בעצם גם ביסוד קיומם שלהם. לשתף אותם במציאות המדוברת. לבדות בדיה שתבטל את מרחק התרבות והזמן, ותהפוך את שומעי לקחו של המספר לתלויים בעצמם במסר המסופר.
ומנגד, את אותה תוצאה אפשר להשיג גם ממש בדרך ההפוכה: המשל. דווקא היכולת להניח בפני המאזינים על השולחן את העובדה שהסיפור לא מתיימר להיות אמיתי או קונקרטי, מאפשרת להם לפעמים להתנתק מהצורך להאחז בנקודת הקריטיות הפשטנית שלו ולהיפתח לאפשרות שזו האחרונה תימצא דווקא בעדות הרחוקה מעולמם שלהם.
אנחנו קוראים בימים אלו את פרשיות בראשית. מי בבית הכנסת, מי בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום, ומי בשיעורים ולימודים שונים. ומדף לדף, מדור לדור: אנחנו פוגשים סיפורים. סיפורי הבריאה וסיפורי אבות האומה, סיפוריהם של אנשים קטנים וסיפורן של מלחמות גדולות. לפעמים התמונה הפרוזאית של המקרא בהירה לנו יותר ולפעמים פחות, אבל מה שברור הוא שיש לה מסר גדול להעביר לנו. ובאיזה אופן היא עושה את זה?
הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג, במאמר בשם "בסוד הצורה של סיפורי המקרא" שפורסם בספר "נהריים", סוקר את יסודות הסיפור שהעלינו ותוהה על טיבו של הסיפור המקראי במדדי ההצדקה העצמית. הוא שולל את המחשבה שסיפורי המקרא מנסים להעביר את המסר הנישא עמם באמצעים הרטוריים שפירטנו. יהיה שגוי לחשוב שהם מהווים משל ושנינה ספרותית בלבד, וברור גם שהם אינם מתאמצים לגשר על הפער בין עולמו של הלומד ובין לב ההתרחשות הפרוזאית שבהם בבדיות ובגישור על מרחק הזמן.
אז היכן טמון כוחם של סיפורי המקרא? מדוע הם מצליחים להמשיך להעסיק את העולם?
רוזנצוויג מציע מספר כיוונים. ראשית, הם טמונים בהיותו של הסיפור המקראי כרוך במצווה האלוקית. סיפור מעמד הר סיני למשל צועד יד ביד עם רשימת הדינים והמצוות שמתלווה אליו בפרשת משפטים. הקונקרטיזציה של המאורעות נובעת מזיקתו של האדם המחוייב במצוות אל עברן ופשר ההיסטורי. למה הסיפור המקראי כ"כ רלוונטי אלינו? כי הוא סיפורה של ההלכה שאותה אנחנו חיים יום יום.
שנית, כוחם הפלאי טמון בצורתו הספרותית ההיסטוריוסופית של המקרא. בעיצובו של הסיפור באמצעים שנונים, בחזרה על מילים ושורשים, ובהענקת צביון אחיד של נוסחאות חוזרות המציירות קישורי עומק, מצליח הסיפור המקראי ליצור שלד מיוחד בצורתו ובמסרים העולים ממנו. במספר דוגמאות מעניינות מראה רוזנצוויג כיצד הניסוח הטקסטואלי המסויים מגשר על הפער שתוכן הסיפור כשלעצמו לא מסוגל להעביר ולשכנע בו. ההתחשבנות עם מעשה המרמה של יעקב אבינו בפרשתנו למשל, מקבלת ביטוי בהתנסחותו של לבן הארמי בלשון המרמזת למרמתו של יעקב, ובכך שב ומשלים הסיפור המקראי באמצעות צורתו הספרותית את העיסוק בשאלה המוסרית שמטרידה את הלומד. שלא לדבר על שמו של לבן "הארמי – הרמאי".
ובין שניים מקרא לקריאת התורה, אולי נצליח גם להבחין ביסודות הסיפור המקראי ובכוחו הרב והענייני בעולם.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
סיפורי הבריאה וסיפורי אבות האומה, סיפוריהם של אנשים קטנים וסיפורן של מלחמות גדולות.
איך מספרים סיפור בעולם?
דורות על גבי דורות, אחת משאלות היסוד שמהדהדת במרחב הפרוזאי היא איך לעורר את סקרנות השומע, לתפוס את עניינו, ולהוציא לאוויר העולם סיפור רלוונטי. מה הבעיה הגדולה, אתם תוהים? ובכן, לפעמים זה באמת פשוט: לפעמים המאזין דרוך כולו ומחכה למשמע הבשורה או התשובה עבור חוסר שמנכר בו. הסיפור משמש לו מזור והנחת דעת. ואכן, קל לספר סיפור למאזינים כאלו; הזיקה בינם לבין הסיפור כבר קיימת במציאות. אלא שחלק גדול מהסיפורים שמסתובבים ברחבי תבל אינם סיפורי קונקרטיים, והם חסרים את הפריבילגיה הזו לפלס את דרכם למוקד עניינו של השומע רק מכוח האקטואליה. הם סיפורים ידועים מהעבר, ונדמה במבט חיצוני שהמסר שלהם כבר ידוע ולא מצדיק את ההתעכבו החוזרת. רק מבט מעמיק יחשוף את העושר התוכני והספרותי שעשוי להיות גלום בהם.
אז איך משכנעים את הקוראים להקשיב גם לסיפורים שכאלו?
אחד הטריקים הנפוצים הוא הניסיון לייצר קונקרטיזציה של הסיפור לעולמו של השומע. במילים אחרות – לשכנע את המאזינים שגם אם סיפור נראה כלקוח מעולם אחר, הוא נוגע בעצם גם ביסוד קיומם שלהם. לשתף אותם במציאות המדוברת. לבדות בדיה שתבטל את מרחק התרבות והזמן, ותהפוך את שומעי לקחו של המספר לתלויים בעצמם במסר המסופר.
ומנגד, את אותה תוצאה אפשר להשיג גם ממש בדרך ההפוכה: המשל. דווקא היכולת להניח בפני המאזינים על השולחן את העובדה שהסיפור לא מתיימר להיות אמיתי או קונקרטי, מאפשרת להם לפעמים להתנתק מהצורך להאחז בנקודת הקריטיות הפשטנית שלו ולהיפתח לאפשרות שזו האחרונה תימצא דווקא בעדות הרחוקה מעולמם שלהם.
אנחנו קוראים בימים אלו את פרשיות בראשית. מי בבית הכנסת, מי בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום, ומי בשיעורים ולימודים שונים. ומדף לדף, מדור לדור: אנחנו פוגשים סיפורים. סיפורי הבריאה וסיפורי אבות האומה, סיפוריהם של אנשים קטנים וסיפורן של מלחמות גדולות. לפעמים התמונה הפרוזאית של המקרא בהירה לנו יותר ולפעמים פחות, אבל מה שברור הוא שיש לה מסר גדול להעביר לנו. ובאיזה אופן היא עושה את זה?
הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג, במאמר בשם "בסוד הצורה של סיפורי המקרא" שפורסם בספר "נהריים", סוקר את יסודות הסיפור שהעלינו ותוהה על טיבו של הסיפור המקראי במדדי ההצדקה העצמית. הוא שולל את המחשבה שסיפורי המקרא מנסים להעביר את המסר הנישא עמם באמצעים הרטוריים שפירטנו. יהיה שגוי לחשוב שהם מהווים משל ושנינה ספרותית בלבד, וברור גם שהם אינם מתאמצים לגשר על הפער בין עולמו של הלומד ובין לב ההתרחשות הפרוזאית שבהם בבדיות ובגישור על מרחק הזמן.
אז היכן טמון כוחם של סיפורי המקרא? מדוע הם מצליחים להמשיך להעסיק את העולם?
רוזנצוויג מציע מספר כיוונים. ראשית, הם טמונים בהיותו של הסיפור המקראי כרוך במצווה האלוקית. סיפור מעמד הר סיני למשל צועד יד ביד עם רשימת הדינים והמצוות שמתלווה אליו בפרשת משפטים. הקונקרטיזציה של המאורעות נובעת מזיקתו של האדם המחוייב במצוות אל עברן ופשר ההיסטורי. למה הסיפור המקראי כ"כ רלוונטי אלינו? כי הוא סיפורה של ההלכה שאותה אנחנו חיים יום יום.
שנית, כוחם הפלאי טמון בצורתו הספרותית ההיסטוריוסופית של המקרא. בעיצובו של הסיפור באמצעים שנונים, בחזרה על מילים ושורשים, ובהענקת צביון אחיד של נוסחאות חוזרות המציירות קישורי עומק, מצליח הסיפור המקראי ליצור שלד מיוחד בצורתו ובמסרים העולים ממנו. במספר דוגמאות מעניינות מראה רוזנצוויג כיצד הניסוח הטקסטואלי המסויים מגשר על הפער שתוכן הסיפור כשלעצמו לא מסוגל להעביר ולשכנע בו. ההתחשבנות עם מעשה המרמה של יעקב אבינו בפרשתנו למשל, מקבלת ביטוי בהתנסחותו של לבן הארמי בלשון המרמזת למרמתו של יעקב, ובכך שב ומשלים הסיפור המקראי באמצעות צורתו הספרותית את העיסוק בשאלה המוסרית שמטרידה את הלומד. שלא לדבר על שמו של לבן "הארמי – הרמאי".
ובין שניים מקרא לקריאת התורה, אולי נצליח גם להבחין ביסודות הסיפור המקראי ובכוחו הרב והענייני בעולם.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
