הרובד הנוסף שנחשף מדברי המדרש ביחס למסרים הטמונים במניין בנ"י מסביר באור מחודש את מקומו כתגובה לחטא בנות מדיין
בשולי הפרשה הקודמת קראנו על מעשה זמרי ותגובתו של פנחס, ובפתיחת הפרשה שלנו אנחנו מוצאים את העיסוק בהשלכות המאורע. ההמשך המובהק של מעשה פינחס שאיתו פותחת הפרשה הוא תגובת הקב"ה המדבר אל משה, וברכתו לפנחס. כך גם ההוראה לצרור את המדיינים, שמהווה עדיין תגובה ישירה ומובנת למה שארע.
האם שם נעצר הרצף התגובתי?
בפשטות, מכאן והלאה עוברת הפרשה לעסוק בנושאים אחרים. מפקד בני ישראל, חלוקת הנחלות, בנות צלפחד, מינוי יהושע ופרשת הקרבנות. הקשר היחיד של מפקד בני ישראל – הפרשייה הבאה אחרי ההוראה לצרור את המדיינים – הוא הצורך לדעת מחדש כמה אנשים נותרו אחרי המגפה שפרצה בעקבות החטא.
אם מסתכלים במדרש, נראה אולי שהקשר בין המפקד לבין תהליכי התגובה לחטא בנות מדיין הוא קצת יותר מהותי.
המניין, בפרט כשהוא מגיע כדי לספור את העם מחדש אחרי אירוע כיליון כביכול, נתפס אצלנו כתהליך טכני. הדבר המעניין היחיד, לכאורה, באירוע שנועד למצוא את השורה התחתונה המספרית, הוא מטבע הדברים רק השורה התחתונה המספרית. אלא שהמדרש בוחר להשתהות גם על האופן שבו המניין מוצג לנו ולא רק על המספרים שבו, ונדמה שהוא מצליח ללמוד עוד דבר או שנים על מהותו של המניין.
במקום לכתוב לנו כמה נפשות נמצאו בכל משפחה, כמו שהיה ניתן לצפות ממניין של אנשים, התורה בוחרת להסתפק באזכור המשפחות באופן סתום: "לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" [וכן על זו הדרך].
המדרש מספר לנו שאומות העולם היו מלעיזים על ישראל שבניהם לא שייכים להם. אם המצרים שלטו בגופם, האם לא כל שכן ששלטו גם בנשותיהם? לשם כך ביקש הקב"ה מהמלאך הממונה על ההריון שיצור את דמות פרצופיהם של הדור הנולד כדמות פני הוריהם כדי שלא יהיה פקפוק ולעז על ישראל. במשפחתו של חצרון אכן היו נראים כולם כחצרון, כמו שבמשפחתו של כרמי כולם היו נראים כמו כרמי. לכן הנוסח הייחודי. עוד מסביר המדרש שהניסוח המוזר של מניין בנ"י מבטא את הוספת שם ה' עליהם. הקב"ה מעיד על בניו כנגד טענות אומות העולם שמשפחותיהם טהורות ולא מחוללות, ולעדות הוא שם את שמו, אותיות יו"ד וה"א, סביב כל אחד משמות המשפחה. ככה חצרון נזכר כ"החצרוני", וכרמי נזכר כ"הכרמי".
הרובד הנוסף שנחשף מדברי המדרש ביחס למסרים הטמונים במניין בנ"י מסביר באור מחודש את מקומו כתגובה לחטא בנות מדיין. טענותיהם של אומות העולם לא נזקקו לתגובה כל עוד ישראל שכן בדד לשבטיו. אבל כשבנ"י הגיעו לשיטים וחטאו בבנות מדיין, התערערה החזקה הבסיסית של קדושת מחנה ישראל ונוצר צורך להתייחס אליהם מחדש ולייחס אותם כמו פעם. המניין לא רק בא לסקור את מצבת הנוכחים המספרית, אלא גם [ואולי: בעיקר] את טיבם של הנותרים, שלא נצמדו לבעל פעור. הסיפור כולו עוסק בהתמודדות עם טוהר ייחוסו של עם ישראל, על המאמצים הכבירים שנעשו למענו, ועל החטאים שגדעו אותו באבחה.
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
