הפסוק הסתום עורר לדיון חשוב במחשבת רבותינו: האם ישנם נסתרות שלא ניתן, או אף אסור, לנסות ולגשת אליהן?
הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
פסוק סתום זה, שנאמר במהלך נאומי התוכחה של משה רבינו אל הנכנסים לארץ, העסיק את חכמי המחשבה היהודית לאורך כל הדורות. מה פירושה של הקביעה כי ישנן "נסתרות" השייכות לה' א-לוהינו בלבד?
חלק מן הפרשנים נטו להבין את הפסוק באופן מצמצם. רש"י, רמב"ן והספורנו, פירשו על אתר כי הכוונה בפסוק היא לפרט באשר להתמודדות עם החוטאים הנידונים בפרשה. בעוד הקב"ה אחראי על ענישת החוטאים בסתר, באחריותם של יושבי הארץ לבער מתוכם את החוטאים בגלוי. אל להם לישראל לקבל אחריות על החוטאים הנסתרים, ולא להסיר אחריות מלהוכיח את החוטאים היודעים והגלויים.
אולם, חכמים רבים אחרים הבינו את האמירה הזו באופן נרחב הרבה יותר. הם ראו בה הצבת גבול משמעותית של התורה לאחריות האדם וליכולת ההתבוננות שלו בהיבטים מסוימים של העולם. קביעה זו עמדה עמדה במרכזם של מספר דיונים חשובים במחשבת רבותינו. בכל הסוגיות האלו ניסו חכמים להבין איזה סוג של אמירה וחקירה היא עדיין בגדר הנגלות עליהן הופקדנו, ואילו אמירות ומעשים כבר גולשים אל עולם הנסתרות, שממגע ישר עמו אנחנו אמורים להימנע. מתי הצהרה על התרחקות מהנסתרות מבטאת כניעה כנה למגבלות היכולת האנושית, ומתי הצהרה כזו היא התחמקות מהיבטים חשובים של התורה שנעשה קשה להתמודד איתם מסיבות שונות?
כך בסוגיית היחס אל סודות התורה, הזוהר מתייחס לפסוק כאמירה עקרונית של התורה לפיה סודות רבים שלה הם מחוץ לתחום עבור בני העולם, שאסור לחקור ולשאול ביחס אליהם. עם זאת, הזוהר גם מסתייג מכך וטוען כי דורו של הרשב"י היה יוצא דופן ביכולותיו לגילוי הסודות. מתח זה המשיך לאורך הדורות בשאלת היחס ללימוד קבלה: רבים מרבותינו התרחקו משילוב או התייחסות לעניינים קבליים בפירושיהם מחשש שהדברים לא ניתנו לעיון חופשי. מנגד, רבי חיים ויטאל בפתח ספרו עץ חיים כתב בחריפות רבה על 'כת בעלי הפשט', שיכולים לעסוק בסודות תורה, אבל מזניחים את העיסוק בכך מסיבות לא ענייניות. היכן שאותם חכמים ראו צמצום נדרש של המבט, ראה רח"ו צמצום רסני של המבט וקבע כי הם " מאריכים הגלות וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם".
כך גם בסוגיית היחס לחישוב הקץ: המהרי"ל משתמש בפסוק כקריאה לזהירות מניבויים ביחס לאורך הגלות, ובאופן דומה רבינו בחיי החסיד קורא אותו כאזהרה שלא ללכת אחרי מראה עיניים ומסקנות חפוזות בעניין השכר והעונש שיתנו לאדם או לעם. לעומתם, רבי יעקב סקילי (תלמיד הרשב"א) מבקש ללמוד מהגימטריא של המילה נסתרות עצמה את מועד בוא הגאולה! כלומר: מאותו הפסוק עצמו ממנו למדו חכמים אחרים לשמוט ידיהם מהעיסוק בחישובי הקץ, ביקש החכם ללמוד מתי יבוא הקץ. גם הנסתרות, לפי ר' יעקב, אינן מבקשות אלא להיגלות.
**
מתח זה שבין הנגלות לנסתרות חורז דיונים חשובים במחשבה היהודית לדורותיה. החכם האיטלקי רבי משה חפץ בהקדמת ספרו מלאכת מחשבת (ונציה 1710) דן בדברים ותלה את המתח בין הנסתרות והנגלות בטבעו הכפול של האדם. בניסוח לירי במיוחד הוא כותב כי:
"נכספה וגם כלתה רוח האדם העולה היא למעלה. ונפשו לא תשבע מן האושר הסמוי מן העין אם תשים אשם נפשנו בחיים האומללים האלה. נכפר להם אדם עפר מן האדמה. בשתיים יכסה פניו ובשתיים יעופף וישתוקק אל הנסתרות".
לאדם, לפי רמ"ח, טבע כפול. מצד אחד הוא מבקש לכסות את פניו ולהסתתר מן הנסתרות, ומצד שני הוא מבקש לעבור את גבולו ולהיכנס מעבר למה שהורשה. אלו ואלו, החכמים שהזכרנו ועוד אחרים, בוודאי מודים שאכן הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות הן באחריותנו, אולם שאלות התחום האפור, אותם מרחבים נגלים שבנסתר ומרחבים נסתרים שבנגלה, נידונו ועוד ימשיכו לידון עד אשר תמלא הארץ דעה את ה'.
**
מקורות:
זוהר ג קנט א
מהרי"ל, מנהגים, עשי"ת, כז
חובות הלבבות לר' בחיי, שער ד פרק ג
תורת המנחה לר' יעקב סקילי, דרוש עז.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
הפסוק הסתום עורר לדיון חשוב במחשבת רבותינו: האם ישנם נסתרות שלא ניתן, או אף אסור, לנסות ולגשת אליהן?
הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
פסוק סתום זה, שנאמר במהלך נאומי התוכחה של משה רבינו אל הנכנסים לארץ, העסיק את חכמי המחשבה היהודית לאורך כל הדורות. מה פירושה של הקביעה כי ישנן "נסתרות" השייכות לה' א-לוהינו בלבד?
חלק מן הפרשנים נטו להבין את הפסוק באופן מצמצם. רש"י, רמב"ן והספורנו, פירשו על אתר כי הכוונה בפסוק היא לפרט באשר להתמודדות עם החוטאים הנידונים בפרשה. בעוד הקב"ה אחראי על ענישת החוטאים בסתר, באחריותם של יושבי הארץ לבער מתוכם את החוטאים בגלוי. אל להם לישראל לקבל אחריות על החוטאים הנסתרים, ולא להסיר אחריות מלהוכיח את החוטאים היודעים והגלויים.
אולם, חכמים רבים אחרים הבינו את האמירה הזו באופן נרחב הרבה יותר. הם ראו בה הצבת גבול משמעותית של התורה לאחריות האדם וליכולת ההתבוננות שלו בהיבטים מסוימים של העולם. קביעה זו עמדה עמדה במרכזם של מספר דיונים חשובים במחשבת רבותינו. בכל הסוגיות האלו ניסו חכמים להבין איזה סוג של אמירה וחקירה היא עדיין בגדר הנגלות עליהן הופקדנו, ואילו אמירות ומעשים כבר גולשים אל עולם הנסתרות, שממגע ישר עמו אנחנו אמורים להימנע. מתי הצהרה על התרחקות מהנסתרות מבטאת כניעה כנה למגבלות היכולת האנושית, ומתי הצהרה כזו היא התחמקות מהיבטים חשובים של התורה שנעשה קשה להתמודד איתם מסיבות שונות?
כך בסוגיית היחס אל סודות התורה, הזוהר מתייחס לפסוק כאמירה עקרונית של התורה לפיה סודות רבים שלה הם מחוץ לתחום עבור בני העולם, שאסור לחקור ולשאול ביחס אליהם. עם זאת, הזוהר גם מסתייג מכך וטוען כי דורו של הרשב"י היה יוצא דופן ביכולותיו לגילוי הסודות. מתח זה המשיך לאורך הדורות בשאלת היחס ללימוד קבלה: רבים מרבותינו התרחקו משילוב או התייחסות לעניינים קבליים בפירושיהם מחשש שהדברים לא ניתנו לעיון חופשי. מנגד, רבי חיים ויטאל בפתח ספרו עץ חיים כתב בחריפות רבה על 'כת בעלי הפשט', שיכולים לעסוק בסודות תורה, אבל מזניחים את העיסוק בכך מסיבות לא ענייניות. היכן שאותם חכמים ראו צמצום נדרש של המבט, ראה רח"ו צמצום רסני של המבט וקבע כי הם " מאריכים הגלות וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם".
כך גם בסוגיית היחס לחישוב הקץ: המהרי"ל משתמש בפסוק כקריאה לזהירות מניבויים ביחס לאורך הגלות, ובאופן דומה רבינו בחיי החסיד קורא אותו כאזהרה שלא ללכת אחרי מראה עיניים ומסקנות חפוזות בעניין השכר והעונש שיתנו לאדם או לעם. לעומתם, רבי יעקב סקילי (תלמיד הרשב"א) מבקש ללמוד מהגימטריא של המילה נסתרות עצמה את מועד בוא הגאולה! כלומר: מאותו הפסוק עצמו ממנו למדו חכמים אחרים לשמוט ידיהם מהעיסוק בחישובי הקץ, ביקש החכם ללמוד מתי יבוא הקץ. גם הנסתרות, לפי ר' יעקב, אינן מבקשות אלא להיגלות.
**
מתח זה שבין הנגלות לנסתרות חורז דיונים חשובים במחשבה היהודית לדורותיה. החכם האיטלקי רבי משה חפץ בהקדמת ספרו מלאכת מחשבת (ונציה 1710) דן בדברים ותלה את המתח בין הנסתרות והנגלות בטבעו הכפול של האדם. בניסוח לירי במיוחד הוא כותב כי:
"נכספה וגם כלתה רוח האדם העולה היא למעלה. ונפשו לא תשבע מן האושר הסמוי מן העין אם תשים אשם נפשנו בחיים האומללים האלה. נכפר להם אדם עפר מן האדמה. בשתיים יכסה פניו ובשתיים יעופף וישתוקק אל הנסתרות".
לאדם, לפי רמ"ח, טבע כפול. מצד אחד הוא מבקש לכסות את פניו ולהסתתר מן הנסתרות, ומצד שני הוא מבקש לעבור את גבולו ולהיכנס מעבר למה שהורשה. אלו ואלו, החכמים שהזכרנו ועוד אחרים, בוודאי מודים שאכן הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות הן באחריותנו, אולם שאלות התחום האפור, אותם מרחבים נגלים שבנסתר ומרחבים נסתרים שבנגלה, נידונו ועוד ימשיכו לידון עד אשר תמלא הארץ דעה את ה'.
**
מקורות:
זוהר ג קנט א
מהרי"ל, מנהגים, עשי"ת, כז
חובות הלבבות לר' בחיי, שער ד פרק ג
תורת המנחה לר' יעקב סקילי, דרוש עז.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
