על התבוננות מדרשית בייחודיות ומהות האדם, כפי שמשתקפת בפסוקי הבריאה.
"ולולב מתלבלב על הראש..."
למי שלא מכיר את אסי וגורי, המשפט הזה מובן אך ביזארי. אבל למי שמכיר את הסצנה, הציטוט מיד מעלה חיוך על הפנים, כשהמשפט הוא כמו "תיבת תהודה" לסצנה המצחיקה.
ציטוט של פסוקים במדרש מתנהל באופן דומה. הפסוק הוא "תיבת תהודה" לפרק כולו, ונועד להציף משמעויות נוספות מעבר למילות הפסוק בלבד. אחד ההוגים הידועים שהשתמשו במתודה הזו הוא עמנואל לוינס, שהפך את הכלי הזה לאומנות של ממש.
***
במסכת ברכות (סא,א) מופיע מדרש קצר ומעט תמוה:
"דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם בשני יודי"ן - שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא, אחד יצר טוב ואחד יצר רע."
השאלה הדרשנית המוזרה מקבלת פשר רק כשמסתכלים על ההקשר הרחב של הפרק. לעומת יצירת האדם, ביצירת החיות נאמר *ויצר*.. כל חית השדה" (שם, יט), עם י' אחת. ממילא, השאלה הופכת לשאלה לשונית-דקדוקית, שמרמזת על שאלה מהותית: מהו ההבדל בין האדם לחיה? הדרשן בוחר לחפש את התשובה מתוך התבוננות בסיפור הבריאה שבפרק ב'.
התשובה של "שני יצרים" משחקת שוב על הממד הלשוני (יצר ויצירה), אך מבליטה נקודה נוספת בפרק. האדם נברא עם שניות: "עפר מן האדמה" לצד "נשמת חיים"; לעומת הבהמה שנוצרה מהאדמה בלבד. הרוחני והגשמי נמצאים באדם עוד מעצם בריאתו, והשניות הזו, הדחפים המנוגדים הללו, היא זו שמייחדת את האדם על פני שאר החיות.
לצד התשובה הזו (שנדחית בגמרא), ישנן עוד שתי דעות נוספות לשאלה של רב נחמן:
"אמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי."
הדעה השניה חושפת רובד משמעותי אחר בפרק ב' – האדם כמצווה. זאת עמדה שתקבל ביטוי עוצמתי יותר לאחר מתן תורה. לפי גישה זו, הדחף היצרי מתנגש בציווי האלוהי, וזירת ההתגוששות הזו מייחדת את האדם על פני הבהמה.
"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט,ה)."
הדעה האחרונה (שמשתמשת בדמיון בין "יצר" ל"מצור" דווקא) מהדהדת גם את הפרק בתהלים, שמדבר על כך שהקב"ה מקיף אותנו בלי שנוכל "להתחבא" ממנו. לוינס מסביר יפה ש"אילו היה לי פרצוף אחד, מחשבותי הנסתרות... היו מתחבאות בעורפי." אין לאן לברוח מפני אלוהים. בבראשית, ההיכרות האינטימית הזו מתגלה ביצירת האישה עבור האדם, וגם בשאלת ה"אייכה" המפורסמת שבהמשך.
***
"תיבת התהודה" של פרק ב' חשפה בדרשות הקצרות שלוש עמדות מרתקות בנוגע למהות האדם: האדם כמורכב מגוף ונשמה; האדם כמצווה; והאדם כנתון להכרתו האינטימית של הקב"ה. רעיונות אלו נובעים מתוך הקשבה עדינה לפסוקי הבריאה החידתיים, ומוצאים בהם שלוש פרשנויות עומק לשאלת "מותר האדם מן הבהמה", שמלווה אותנו גם בימינו אנו.
שבת שלום, וכבר מתגעגעים ללולבים המתלבלבים שהיו לנו בחג...
(להרחבה ולפרשנות שונה, מוזמנים לעיין ב"תשע קריאות תלמודיות" של עמנואל לוינס, עמ' 207-222)
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
על התבוננות מדרשית בייחודיות ומהות האדם, כפי שמשתקפת בפסוקי הבריאה.
"ולולב מתלבלב על הראש..."
למי שלא מכיר את אסי וגורי, המשפט הזה מובן אך ביזארי. אבל למי שמכיר את הסצנה, הציטוט מיד מעלה חיוך על הפנים, כשהמשפט הוא כמו "תיבת תהודה" לסצנה המצחיקה.
ציטוט של פסוקים במדרש מתנהל באופן דומה. הפסוק הוא "תיבת תהודה" לפרק כולו, ונועד להציף משמעויות נוספות מעבר למילות הפסוק בלבד. אחד ההוגים הידועים שהשתמשו במתודה הזו הוא עמנואל לוינס, שהפך את הכלי הזה לאומנות של ממש.
***
במסכת ברכות (סא,א) מופיע מדרש קצר ומעט תמוה:
"דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם בשני יודי"ן - שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא, אחד יצר טוב ואחד יצר רע."
השאלה הדרשנית המוזרה מקבלת פשר רק כשמסתכלים על ההקשר הרחב של הפרק. לעומת יצירת האדם, ביצירת החיות נאמר *ויצר*.. כל חית השדה" (שם, יט), עם י' אחת. ממילא, השאלה הופכת לשאלה לשונית-דקדוקית, שמרמזת על שאלה מהותית: מהו ההבדל בין האדם לחיה? הדרשן בוחר לחפש את התשובה מתוך התבוננות בסיפור הבריאה שבפרק ב'.
התשובה של "שני יצרים" משחקת שוב על הממד הלשוני (יצר ויצירה), אך מבליטה נקודה נוספת בפרק. האדם נברא עם שניות: "עפר מן האדמה" לצד "נשמת חיים"; לעומת הבהמה שנוצרה מהאדמה בלבד. הרוחני והגשמי נמצאים באדם עוד מעצם בריאתו, והשניות הזו, הדחפים המנוגדים הללו, היא זו שמייחדת את האדם על פני שאר החיות.
לצד התשובה הזו (שנדחית בגמרא), ישנן עוד שתי דעות נוספות לשאלה של רב נחמן:
"אמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי."
הדעה השניה חושפת רובד משמעותי אחר בפרק ב' – האדם כמצווה. זאת עמדה שתקבל ביטוי עוצמתי יותר לאחר מתן תורה. לפי גישה זו, הדחף היצרי מתנגש בציווי האלוהי, וזירת ההתגוששות הזו מייחדת את האדם על פני הבהמה.
"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט,ה)."
הדעה האחרונה (שמשתמשת בדמיון בין "יצר" ל"מצור" דווקא) מהדהדת גם את הפרק בתהלים, שמדבר על כך שהקב"ה מקיף אותנו בלי שנוכל "להתחבא" ממנו. לוינס מסביר יפה ש"אילו היה לי פרצוף אחד, מחשבותי הנסתרות... היו מתחבאות בעורפי." אין לאן לברוח מפני אלוהים. בבראשית, ההיכרות האינטימית הזו מתגלה ביצירת האישה עבור האדם, וגם בשאלת ה"אייכה" המפורסמת שבהמשך.
***
"תיבת התהודה" של פרק ב' חשפה בדרשות הקצרות שלוש עמדות מרתקות בנוגע למהות האדם: האדם כמורכב מגוף ונשמה; האדם כמצווה; והאדם כנתון להכרתו האינטימית של הקב"ה. רעיונות אלו נובעים מתוך הקשבה עדינה לפסוקי הבריאה החידתיים, ומוצאים בהם שלוש פרשנויות עומק לשאלת "מותר האדם מן הבהמה", שמלווה אותנו גם בימינו אנו.
שבת שלום, וכבר מתגעגעים ללולבים המתלבלבים שהיו לנו בחג...
(להרחבה ולפרשנות שונה, מוזמנים לעיין ב"תשע קריאות תלמודיות" של עמנואל לוינס, עמ' 207-222)
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
