רגע לפני מכת בכורות ויציאת מצרים, כשריח הגאולה כבר נישא באוויר, בני ישראל מקבלים את הציווי הראשון: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אבל למה, מכל המצוות האפשריות, הקב"ה מצווה על "ראש השנה" (או קידוש החודש) ברגע הכל כך דרמטי שאנחנו נמצאים בו?

 

נראה שדברי הרמב"ן מתאימים לפשט. הרמב"ן טוען שכעם עצמאי, נקודת הציון של לוח השנה שלנו יתמקד במאורע המכונן הזה: "כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר". החודשים הופכים להיות חלק מהמצוות שמזכירות לנו את יציאת מצרים וגאולתנו כעם, ואכן מתאימות למקום שבני ישראל נמצאים בו כעת.

 

רעיון אחר נמצא במדרש, ובתפיסה שאנו מצווים כאן על קידוש החודש. אמנם החודש נקבע בהתאם לירח, אך בזמן הסנהדרין הוא גם היה תלוי בעדים ובקביעה של בית הדין. וכאן המדרש טוען באופן מופלא שהקב"ה "מעביר את המקל" לבני ישראל, בנוגע לקביעת החודשים:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לשעבר היה בידי שנאמר (תהלים קד) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם. ברשותכם: אם אמרתם הן, הן אם אמרתם לאו, לאו" (שמות רבה (וילנא) טו,ב). זוהי תפיסה מהפכנית, שטוענת שאנו קובעים את הזמנים, גם כשמדובר בטעות "אובייקטיבית" (!).

 

הרעיון הגלום במדרש מבטא חירות עמוקה. המצרים ועמי האזור ראו את עצמם כתלויים במזלות ובגרמי השמיים, לא רק כחלק ממהלך הזמן הטבעי, אלא כחלק מתפיסה שיש גורל שמחליט ושולט בנו. מצוות קידוש החודש מציגה תפיסה הפוכה לחלוטין של עצמאות. אנו מחליטים גם על היבטים שלכאורה אינם נמצאים בשליטתנו, וקל וחומר שגם גורלנו נתון בידינו – "אין מזל לישראל".

 

קידוש החודש, אם כן, היא מצווה שבמובן מסוים מוציאה אותנו לחופשי משלטון גרמי השמיים, תחום שאפילו משעבדיהם המצרים ראו את עצמם כנתונים לשליטתו. ובהבנה כזו, אין מצווה מתאימה ממנה לערב היציאה לחופשי.

 

שבת שלום