יעקב לא מוכן לוותר על בנימין, בנו היחיד שנותר לו מאשתו האהובה. הוא מתעקש, גם כשזהו התנאי היחיד שיצא מפי שליט מצרים עבור מנת אוכל נוספת, שתאפשר למשפחתו לשרוד את הרעב הכבד.

ניסיון השכנוע של ראובן נכשל. ראובן, שנשבע בילדיו (פשוטו כמשמעו), לא מקבל את אמונו של יעקב. אך כשהרעב כבד, יהודה מנסה שוב, ומתחייב: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". דווקא התחייבות זו משכנעת את יעקב, שמכין את בניו לירידה. מה בדבריו של יהודה משכנע את יעקב?

מבין כל האפשרויות, נדמה שאחת הסיבות המרכזיות היא שיהודה לוקח אחריות באופן דומה להפליא לדרך של יעקב עצמו. כאשר יעקב מתעמת עם לבן, שרימה אותו פעם אחר פעם במשך עשרים שנה, יעקב מדגיש בנאום חריף את האחריות האינסופית שלו כלפי צאן לבן: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ *אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה" (בראשית לא).

הניסוחים של יהודה ויעקב דומים מאד, והביטויים יחידאיים בתנ"ך, דבר שמבליט את הקשר בין התשובות. מה פשר הדמיון הזה?

נראה שיהודה מזכיר ליעקב (במודע או שלא) את הצורך בנתינת אמון. כמו שיעקב שמר על הצאן, כך יהודה כעת מבקש לשמור על בנו האהוב. בנוסף, יעקב נאלץ לפעול במרמה מול לבן בגלל חוסר אמונו, ולמרות האחריות הגדולה שלקח על עצמו. עכשיו התפקידים התהפכו, ויעקב הוא זה שנדרש לתת אמון בבניו, שייקחו אחריות על בנימין. וכמו שיעקב ראה את עצמו ראוי לאמון, כך יהודה מדגיש שהוא ראוי לאמון הזה בעצמו.

שבת שלום, חנוכה שמח וחודש טוב!

‍