ספר ויקרא מאד רחוק לאדם המודרני, מה שמקשה על הבנת הדקויות והמשמעויות שבכל קורבן או פעולה אחרת במקדש. בספרו החדש, "תורת הקורבנות" (עליו כתבנו ביקורת לפני זמן מה), פרופסור יוני גרוסמן מצביע על חידוש שמופיע בפסוק השני, במילים הבנאליות לכאורה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'".

מתברר שלמילים שאנו כל כך רגילים לשמוע, "דבר אל בני ישראל", יש עוצמה גדולה בהקשרנו. כי מהו עולם הקרבנות והמקדשים בימים עברו, אם לא אוסף של כהני אליטה שאחראים באופן בלעדי על הקשר בין האדם לאלוהים? לאיש הפשוט אין גישה לקודש, לסדר הפולחן ולשותפות במלאכה.

וזה לא שבמקדש אין תיווך, אך התורה מתחילה איתנו דווקא מהנקודה הבסיסית ביותר – אנו מדברים לכלל העם שיבוא למקדש ויקריב. הניסוח כולו רוצה להעיד על שותפות בין הכהן לבעל הקרבן – "אדם כי יקריב". האדם הוא זה שמקריב. על ההבדלים בין סוגי המקדשים מצביע גרוסמן:

"דיני המקדש הקדום אפופים סודיות, ובכך נבנה ריחוק קפדני למול הקודש ושליחיו. לעומת זאת, ספר ויקרא פותח את דיני המשכן והקורבנות בפנייה לכל איש מישראל: כולם יודעים מה הכוהן עושה, ותורת הקורבנות חשופה לעין הציבור כולו." (עמ' 76)

נכון, במקדש יש כהנים, ובהמשך נתמקד בדרכי פעולתם ובסדר פעולתם. אך בעל הקרבן אינו נציב, אלא שותף מלא. ספר ויקרא כולו מכוון ל"להזמין את אנשי ישראל להיות שותפים בו, גם אם הם אינם עובדים בו" (שם). ובקריאה הראשונה של הקב"ה מתוך המשכן, הוא מזמין כל איש מישראל להיות שותף בעולם המקדש, ודרכו להתחבר לעבודת ה' ולשכינה השורה בקרב מחנה ישראל.

שבת שלום.